סיום העונה בפילהרמונית: מאסטרו זובין מהטה מנצח על הרקוויאם של ורדי, ה”פסטורלית” של בטהובן ועוד

קרל ריינקה: קונצ‘רטו לחליל

די מפתיע לגלות שהקונצ‘רטו לחליל של ריינקה, יצירה הנחשבת לקונצ‘רטו החשוב ביותר לחליל של העידן הרומנטי,  נכתב רק בשלהי העשור הראשון של המאה העשרים.  הצצה נוספת בקורות חייו של המלחין ריינקה מגלה שהוא היה תלמידם של שומאן, מנדלסון וליסט ונמנה עם ידידיו של שומאן ולא ייפלא, אפוא, שהיה ממשיך דרכם. רבים נוטים לראות ביצירה שלו את קונצ‘רטו לחליל שברהמס ‘לא הספיק לכתוב‘.

לצד תפקיד וירטואוזי מבריק לחליל, שאינו נופל מתפקידי הסולו בקונצ‘רטי הגדולים לכינור של המאה התשע-עשרה, ריינקה מזמן לסולן דיאלוגים עם כלי התזמורת השונים – לרבות עם כלי הנשיפה ממתכת – שמייצרים קשת צלילים צבעונית ומרתקת. אם נשוב לרגע אל ההיבט הרטרוספקטיבי הרי שהפרק הראשון שואב השראה מברהמס; בפרק השני שיש בו מעט מן התוּגָה, בעיקר בדואט שהחליל מנהל עם הצ‘לו, צפה ועולה רוחן של אריות אופראיות, רוחם של בליני ודוניצטי. הפרק השלישי המבריק הוא עצמתי משוחרר ונמרץ במסורת מנדלסון.

זוהי ההזדמנות שלנו המאזינים לשמוע נגינה סולנית מבריקה של גי אשד החלילן הראשון של התזמורת שניגן כסולן בין היתר בניצוחם של דניאל בארנבוים, פייר בולז וטרוור פינוק.

בטהובן: סימפוניה מס‘ 6 (”פסטורלית”)

 שאלו פעם מלחין צעיר: ”כמה סימפוניות חיבר בטהובן?” ”שלוש”, ענה הצעיר, ”השלישית, החמישית והתשיעית”. אנקדוטה כמו זו יכלה להתרחש בתקופה שבה הועדפו יצירות מהפכניות, בעלות האופי הלוחמני, מבין הסימפוניות האי-זוגיות של המלחין, על פני היצירות הליריות האחרות, שרוחן הייתה ”קלאסית” יותר. תופעה זו שבה בני דורות שונים מעדיפים יצירות שונות –  מתוך מבחר היצירות הרב – מאפיינת את גדולתו של מלחין כבטהובן.

העולם מעריך את הסימפוניות ה”זוגיות” וה”אי-זוגיות” באותה מידה. עם זאת, הסימפוניה ”הפסטורלית” עדיין טעונה הסבר מיוחד. בטהובן עצמו טרח והסביר סימפוניה זו יותר מאחרות. ככל הנראה הוא חשש שבהלחנת יצירה דמוית מוזיקה תכניתית, הוא נכנס לאזור מסוכן שבו רב הסיכוי שהוא לא יובן כהלכה. נזכור שבטהובן חיבר את הסימפוניות החמישית והשישית במקביל ולכן יש ב”פסטורלית” דפוסים מבניים מהפכניים לא פחות מאשר בחמישית, אלא שככלל נמנע בטהובן מן המוזיקה התכניתית – מוזיקה המתארת סצנה או אירוע; מוזיקה המספרת סיפור, מעבירה רעיונות חיצוניים למוזיקה עצמה. הסימפוניה הפסטורלית יוצאת מן הכללים על פיהם הוא נהג. העדויות החשובות לדרך שבה בחר בטהובן לכתוב את הסימפוניה הפסטורלית כמוזיקה תכניתית מצויות בפנקסי הטיוטות הנודעים שלו. דוגמאות  ל”סינפוניה קרקטריסטיקה”, סינפוניה אופיינית, או ”זיכרונות מחיי הכפר”; ”יש לתת למאזינים לגלות את הסיטואציה”; ”סימפוניה פסטורלית: לא ציור, אלא משהו שבו מבוטאות תחושות המתעוררות אצל בני האדם בהתענגם על הטבע.”  לבסוף רשם בטהובן על  הפרטיטורה: ”סימפוניה  פסטורלית או זיכרונות מחיי הכפר (יותר תחושה מאשר ציור בצלילים).”

בעקבות הערה זו העניק בטהובן שם לכל פרק ביצירה. בדיעבד, כל מעשיו כוונו למטרה אחת: להביע ביצירה סימפונית את אהבתו לטבע וליצור בתוכה אווירה כפרית אמתית ולא להציג את הטבע בצלילים. צליליה הראשונים של היצירה מבשרים לנו שאנחנו למעשה בעיצומו של סיפור, ומכאן ואילך אנחנו שוהים בטבע,  מחוז חפצו, ואם תרצו ‘חדר הבריחה‘ האהוב ביותר על לודוויג ון בטהובן.

ברוניסלב קפר: קונפטי

 ”קונפטי” הוא פרק מוזיקלי מהנה מתוך הפסקול של הקומדיה הרומנטית  ”לנצח, אהובתי” Forever. Darling)  (1956), שביים אלכסנדר הול וכיכבו בו לוסיל בול, דסי ארנז וג‘יימס מייסון. את המוזיקה חיבר ברוניסלב קפר, מלחין יליד ורשה, שהתאקלם היטב בתעשיית הקולנוע האמריקנית, הלחין מוזיקה לעשרות סרטים וזכה ב‘אוסקר‘ על פס הקול ל”לילי” עם לסלי קארון ששרה את הלהיט ”הי לילי”. כמה מיצירותיו היו לסטנדרטים שבוצעו על ידי אוסקר פיטרסון, ג‘ון קולטריין ועוד ענקי ג‘ז. ”קונפטי” היא הברקה תזמורתית קצרה ותוססת, שזוכה לפופולריות מחודשת ומנוגנת כיום על ידי תזמורות רבות בארה”ב ובאנגליה.

 היידן: סינפוניה קונצ‘רטנטה לכינור, לצ‘לו, לאבוב ולבסון

בביקור הראשון שלו בלונדון, ב-1792, כתב היידן את הסינפוניה קונצ‘רטנטה, הסימפוניה האחת והיחידה מפרי עטו שאותה העדיף לכנות ”קונצרטנטית”.

הסינפוניה קונצ‘רטנטה נובעת הן מן הסימפוניה והן מן הקונצ‘רטו, ולמעשה דומה במדיום התזמורתי שלה לקונצ‘רטו גְרוֹסוֹ של תקופת הברוק, שהוא מקורו של הקונצ‘רטו הברוקי והקלאסי. המודל של הקונצ‘רטו גְרוֹסוֹ, שלא ידע עדנה בתקופה הקלאסית, כולל קבוצת סולנים (סוֹלִי) מול שאר התזמורת (טוּטִי). היידן, המזוהה בצדק עם עליית הסימפוניה הקלאסית ופריחתו של הקונצ‘רטו במתכונתו הקלאסית, יוצר כאן יציר-כלאיים – משהו בין סימפוניה לקונצ‘רטו (רב-סולנים). בשל המיבנה הפרקי של היצירה (שהוא כשל קונצ‘רטו בן שלושה פרקים שסידרם מהיר – איטי – מהיר) יש לראות בה קונצ‘רטו, או כפי שמכנה אותה המלחין: ”קונצ‘רטנטה”.

במרכז היצירה מעמיד היידן שני מנעדים של כלי נגינה: הסופרן (אבוב וכינור) והטנור (בסון וצ‘לו) אל מול תזמורת של כלי קשת וכלי נשיפה.

בטהובן: הפתיחה לאונורה מס‘ 3

למען האמת ההיסטורית אנחנו חייבים תודה גדולה לגוסטב מהלר, שכמנהל בית האופרה של וינה, החליט למקם דרך קבע את הפתיחה לאונורה מס‘ 3 כמוזיקת ביניים בכל ביצוע מלא לאופרה ”פידליו”, האופרה היחידה שבטהובן חיבר. מנצחים אחרים בני דורו של מהלר אימצו את הרעיון והוא עבר מדור לדור ומקובל עד ימינו.

”פידליו” שייכת לסוגה האופראית ”אופרת הצלה”, שבה הגיבור נחלץ ברגע האחרון מגורל אכזר. לכן, לנוכחותה של תרועת החצוצרה המבשרת את תחילת תהליך ההצלה יש משמעות חשובה. בטהובן מעניק לתרועה מעמד של קדנצה ומכאן הדרך אל ההצלה קרובה. הדרמה העלילתית והעוצמה המוזיקלית משלימות זו את זו בסיומה של הפתיחה. מטעמים שונים ובנסיבות שונות חיבר בטהובן ארבע פתיחות שונות לאופרה ”פידליו”: שלוש ”לאונורות”  ואחת שנקראת ”פידליו”. אין ספק ש”לאונורה מס‘ 3” היא השלמה, המלאה, ה‘קונצרטית‘  ולכן גם המושמעת ביותר מבין ארבע הפתיחות.

ורדי: רקוויאם

 מרתק לגלות שמלחינים רחוקים מן הדת, אתאיסטים מוצהרים, חיברו יצירות דתיות מעולות. הרקוויאם של ורדי הוא דוגמה מובהקת. ורדי היה רחוק מן הדת, כפי שהעידה רעייתו  ג‘וזפינה סטרפוני, בעצמה קתולית מאמינה: ”יש אנשי מוסר שחשים צורך להאמין באל. יש אחרים, מושלמים לא פחות, שמקפידים על מוסריות נוקשה גם מבלי הצורך באמונה.”

ורדי ראה ברקוויאם דרך להביע הוקרה לדמות נערצה עליו. בשנת 1863  הגה רעיון  לחבר רקוויאם לזכרו של רוסיני. הרעיון היה שכל פרק יחובר על ידי מלחין אחר וכך ייפרדו כולם ממלחין אהוב. הוא עצמו כתב את הפרק האחרון. היצירה נכתבה אבל ביצועה לא יצא לפועל. מוזיקולוג, שישב בוועדה שבדקה את היצירות השונות, כתב לוורדי: ”מאסטרו יקר, חיברתׇ פרק שהוא הגדול ביותר, היפה ביותר והפיוטי ביותר שניתן להעלות על הדעת. דבר כה מושלם לא חובר מעולם ולא יחובר אף פעם.” ורדי שב לאותו פרק וממנו יצר רקוויאם מלא, ושוב, לזכרו של יוצר נערץ, הסופר והמשורר אלסנדרו מנזוני.

ביצוע הבכורה ריגש את הקהל האיטלקי. המנצח הגרמני הנס פון בילוב, שנחשב לפרשן מובהק של יצירות וגנר וברהמס פרסם ערב הבכורה במילנו טקסט משמיץ, ששיאו: ”מחר תשמעו בכנסיה במילנו אופרה לבושה בבגדי כוהנים, בממדים מפלצתיים…” ברהמס הגיב מהר מאוד ”פון בילוב עושה צחוק מעצמו, רק גאון יכול היה לחבר יצירה כזאת!”

מנצח ענק כזובין מהטה המוכר בפרשנותו המופלאה ל”רקוויאם” של ורדי יוביל את מאזיניו במתח בלתי פוסק, בהענקת מִשנה משמעות ומשנה תוקף ליצירת הענק למן המלמול החרישי בפתח ה”רקוויאם”, דרך תרועות חצוצרות האופפות את הקהל ועד לקטעי הסולו, זׅמרַת הא-קפלה  ותפילת היחיד.

לתזמורת הפילהרמונית  הישראלית חוברות הפעם לא פחות משלוש מקהלות, שתיים מישראל – המקהלה הישראלית ע”ש ברתיני והמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה בירושלים – לצד מקהלת באך ממינכן, וכן רביעיית סולנים מעולה: זמרות הסופרן קרסימירה סטויאנובה ומארי אליזבת וויליאמס, המצו-סופרן ליובוב פטרובה, הטנור גרגורי קונדה וזמר הבאס אולג טסיבולקו, שמזוהים כולם עם ביצועי מופת עולמיים של הרקוויאם. חגיגה מוזיקלית שאין להחמיץ!