fbpx

להב שני מנצח על אייבס, ברנשטין וברהמס

צ‘רלס אייבס  (1954-1874)

השאלה ללא מענה

המלחין האמריקני צ‘רלס אייבס נולד בקונטיקט לג‘ורג‘, שהיה מנצחם של תזמורות ומקהלות שונות, לימד תיאוריה של המוזיקה ונגינה בכלים אחדים. הוא העניק לשני בניו חינוך מוזיקלי, לימד אותם הרמוניה וקונטרפונקט, והדריך את צ‘רלס להלחין מתוך גישה פתוחה ועידוד להתנסות בחידושים הרמוניים נועזים. בגיל 14 כבר היה צ‘רלס נגן עוגב בכנסייה והלחין מזמורי תפילה ושירים לטקסי התפילה. עם סיום לימודיו החל לעבוד לפרנסתו בחברת ביטוח ולימים הקים עם חבר חברת ביטוח משגשגת משלו עצמו, רבים מעמיתיו הופתעו לגלות שהוא עוסק בהלחנה.

כרבות מיצירותיו, גם ”שאלה ללא מענה”, שאת הטיוטות הראשונות שלה כתב אייבס ב-1906, נותרה באלמוניותה עד לשלב מאוחר הרבה יותר בחייו. זאת יצירה קצרצרה, יפיפייה ומעוררת מחשבה, שבוצעה לראשונה רק ב-1946 באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק בידי תזמורת קאמרית מבית הספר ג‘וליארד.

החצוצרה שואלת שוב ושוב את ”שאלת הקיום הנצחית”, וקבוצה של ארבעה כלי נשיפה עונים בכל פעם תשובה לא מספקת – בהתחלה בגמגום, בהמשך בעצבנות ולבסוף בלגלוג ובצעקות. בפעם האחרונה, החצוצרה נותרת ללא מענה.

היצירה נכתבה בראשית המאה, אבל רלוונטית לימינו יותר מתמיד. אנחנו מלאים בשאלות מהותיות ונותרים שוב ושוב ללא מענה. אחרי שנה ריקה מקונצרטים, אומנות ותרבות, המוסיקה תוכל סוף סוף להציע תשובה מספקת

 

 

לאונרד ברנשטין (1990-1918)

חליל: נוקטורן (1981)

ב-27 במאי 1981 ניצח לאונרד ברנשטין על הפילהרמונית הישראלית בביצוע הבכורה של יצירתו החדשה ”חליל, נוקטורן לחליל סולו ולתזמורת”. הקונצרט התקיים בבריכת הסולטן בירושלים והסולן היה החלילן ז‘אן פייר רמפל.

ואלה דבריו של ברנשטין על היצירה:

יצירה זו מוקדשת ”לנשמתם של ידין וחבריו הנופלים”. ידין הוא ידין טננבאום, חלילן ישראלי בן 19, אשר ב-1973, כשהוא בשיא כוחו המוזיקלי, נפל בקרב במלחמת יום הכיפורים. בעת הלחנת היצירה הוא היה אמור להיות בן 27: כ”ז בגימטריה ”כל זמן”. מבחינה צורנית, ”חליל” שונה מכל יצירה אחרת שחיברתי, אך היא דומה ליצירות אחרות רבות מפרי עטי במאבק בין כוחות טונליים ולא טונליים. במקרה הזה אני מרגיש שהמאבק עוסק במלחמות ובאיומי מלחמה, ברצון העז לחיות, ובנחמה הטמונה באמנות, באהבה ובתקווה לשלום. זוהי מעין מוזיקת לילה, אשר מתחילתה ועד סופה יש בה עימות מתמשך של דימויים ליליים: חלומות-משאלה, סיוטים, רגיעה, נדודי שינה, ביעותי לילה – ושינה, אחותו התאומה של המוות… מעולם לא היכרתי את ידין טננבאום, אך אני מכיר את נשמתו.

 

יוהנס ברהמס (1897-1833)

סימפוניה מס‘ 1 ב-דו מינור, אופ‘ 68

ב-1853 פרסם שומאן מאמר בשבחו של מלחין בן 20 מהמבורג בשם יוהנס ברהמס. שומאן הכריז כי ברהמס הוא יורשה של המורשת המוזיקלית של בטהובן, לא פחות. עד פרסום המאמר הספיק ברהמס להלחין יצירות קאמריות אחדות ויצירות לפסנתר, אך טרם כתב לתזמורת. המאמר היפנה את תשומת ליבו של העולם המוזיקלי אל המלחין הצעיר, אך הטיל עול כבד על כתפיו. ”לעולם לא אכתוב סימפוניה! אין לכם מושג איזו תחושה זו לשמוע את פסיעותיו הכבדות של ענק כבטהובן מאחוריך”, רטן ברהמס. הוא נזקק לעשרים שנה בקירוב כדי להשלים את הסימפוניה הראשונה שלו. ההנחה הרווחת היא כי החשש שלא יצליח להלחין סימפוניה שתהיה ראויה לאידאל הבטהובני גרם לו להתמהמה. אך הנחה זו עושה לו שרות דב. הוא הקדיש למלאכה זמן ממושך מבחירה, מה שמשקף את יחסו הרציני לז‘אנר הסימפוני. ”כתיבת סימפוניה אינה עניין של מה בכך”, העיר.

כשהיה בן 23 החל להלחין את הפרק הראשון, אך התקשה במלאכה עקב חוסר ניסיונו בכתיבה לתזמורת. במרוצת 19 השנים הבאות, תוך כדי עבודתו המתמשכת על הסימפוניה, הלחין יצירות אחרות לתזמורת, בהן הרקוויאם הגרמני והווריאציות על נושא מאת היידן. התגובה הנלהבת ליצירות אלה עודדה אותו וחיזקה את ביטחונו ביכולתו להתמודד עם המדיום התזמורתי. ב-1872 התמנה למנצח תזמורת של אגודת ידידי המוזיקה בווינה ומישרה זו סיפקה לו הזדמנות פז להבין את המדיום מקרוב. 23 שנים אחרי פירסום מאמרו של שומאן, ב-4 בנובמבר 1876, התקיים ביצוע הבכורה של הסימפוניה הראשונה של ברהמס. אמנם רוחו של בטהובן מרחפת מעל היצירה וניכרת, בין היתר, בפיתוח המוטיבים, בבחירת הסולם (המשותף לסימפוניה החמישית, לפתיחה ”אגמונט” ולקונצ‘רטו השלישי לפסנתר מאת בטהובן) ובנושא הנפלא של פרק הסיום (המזכיר את נעימת האודה לשמחה בפרק הסיום של התשיעית של בטהובן), אך למרות התייחסויות אלה לבטהובן זו אינה ”העשירית של בטהובן”, כפי שהמנצח הנס פון בילוב כינה אותה. קולו הייחודי של ברהמס נשמע בה בבירור.

 

 

תוכנית מס׳ 1

להב שני, מנצח
גי אשד, חלילן

אייבס: "שאלה ללא מענה"
ברנשטין: "חליל"
ברהמס: סימפוניה מס’ 1