מנפרד הונק מארח את מנואל ולזר

”הדבר שהכי חשוב לי, הוא המשמעות שמאחורי המוזיקה, הסיפור שמאחוריה” – מנפרד הונק.

הפילהרמונית שמחה לארח שוב את המנצח הנודע מנפרד הונק, מנהלה המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של פיטסבורג בסדרת קונצרטים עם הבריטון הצעיר, תלמידו של תומס קווסטהוף, מנואל ולזר.

כמה תמימה נשמעת היום ביקורת קונצרט שנכתבה ב”מורנינג כרוניקל” הלונדוני, בתחילת 1794 למחרת השמעת הסימפוניה מס‘ 100 של היידן ”שמענו את הקריאה לקרב, את צעידת החיילים, את רעם ההתקפה, את צלצול כל הנשק, ואת גניחות הפצועים ואפילו את זעקת הגהינום של המלחמה”. כל זאת משום שהיידן הוסיף לטימפני המקובלים משולש, מצלתיים, תוף גדול וחצוצרה. ה”רעש” צריך לומר קסם למאזיניו האנגליים של היידן – בסימפוניה הזאת שכונתה ”הצבאית”. הלונדונים היו הראשונים ששמעו את היצירה, הרעשנית לכאורה, ובה בעת מדברת אל לב כל מאזין אז ועתה.

שני ילדיו של המשורר פרידריך ריקרט מתו בלילה אחד, ממחלת השָנית. הדרך שלו להתמודד עם האבדן היתה בכתיבת יותר מ-430 שירים על מותם: זעם, כעס וקבלה והשלמה עם הליכתם של הילדים לעולם שכולו טוב. מהלר חיבר מוזיקה לחמישה שירים מתוך אותה אסופה. הוא חיבר את חמשת השירים בתקופות שונות: לפני נישואיו, אחריהם ואחרי לידת בנותיו. הוא עצמו היה לאב שכול כשנתיים לאחר שסיים את הלחנת ”שירים על מות ילדים”, שלהלכה אינם מחזור שירים מקובל, ועם זאת התזמור מייצר אחדות מרתקת לחמשת השירים. מן המוזיקה של השירים נבטו פרק האדג‘טו המפורסם בסימפוניה החמישית והשיר החותם את ”השיר על הארץ”.

כאשר המנצח מנפרד הונק נמנה עם נגני הפילהרמונית הווינאית וניגן תחת שרביטו של קלאודיו אבאדו את ”אלקטרה” האופרה של ריכרד שטראוס הוא נפעם מעוצמת הנוכחות התזמורתית. הממדים הסימפוניים של היצירה הדרמטית אתגרו אותו. זו היצירה היותר סימפונית בין האופרות של שטראוס וזאת הגם שבכל האופרות שלו יש לתזמורת נוכחות עוצמתית. ”תהיתי למה איש לא יצר סוויטה סימפונית מן המוזיקה הזאת? האם זו המורכבות? האם מספר הנגנים ששטראוס דורש לאופרה – 110, מרתיע? מוטרד במשך שנים הגעתי למלחין הצ‘כי תומש אילה והצעתי לו לחבר על פי האופרה פואמה סימפונית שתספר את סיפור אלקטרה על מורכבתו ועל אכזריותו”. אלקטרה נזכיר היא בתם של אגממנון וקליטמנסטרה, קליטמנסטרה ומאהבה איגיסתוס הרגו את אגממנון ויחסם לאלקטרה משפיל. היא אינה מקבלת את מרותם ורק כאשר מגיע אחיה אורסטס, מתוך רצון לנקום את מות אביהם, הזעם הופך לכלי הרצח. אורסטס הורג את קליטמנסטרה ואת אגיסטוס. אלקטרה נתקפת טירוף ופורצת במחול עד מותה. המוזיקה התזמורתית היא מוזיקת קצוות היוצאת מן הדפוס הדרמטי פוסט רומנטי אל גבול הא-טונליות. שכבות של צליל ורב-קוליות מורכבת הם הסממנים המובהקים של היצירה.

הקנטטה ”רב לי די לי” או בתרגום ישיר יותר ”הספיק לי” במשמעות של ”חייתי מספיק” הייתה אחת החביבות על באך. הוא כתב כמה נוסחים ליצירה לקולות שונים ובנוסח האחרון, זמן קצר לפני מותו הוסיף ליצירה תפקיד לאבוב צייד (oboe da caccia) כלי נשיפה מעץ שצלילו נמוך מזה של האבוב וצורתו קשתית. אנה מגדלנה, רעייתו השנייה של באך, העתיקה את תווי היצירה לספר המוזיקה הפרטי שלה.
היצירה מדברת על הכמיהה למוות שיכולה להיראות לנו מוזרה ואפילו ביזארית, אלא שבימיו של באך כאשר המוות היה נוכח בכל בית הוא נראה למאמינים כמשאת נפש שמצאה את ביטויה גם בשירי ערש. אחת מחוקרות באך העלתה את האפשרות שהיצירה נכתבה בסמוך למותה של אחת מבנותיו של באך כשהייתה בת שלוש. ידוע עם זאת שבאך חיבר את היצירה היפהפייה לזמר צעיר מצטיין ושמו יוהן ליפיוס ששר אותה לראשונה בחג ההיטהרות ב-2 בפברואר 1727.

את הכינוי ”יופיטר” העניק ליצירה מוציא לאור אנגלי זמן קצר לפני נגינת הבכורה שלה באנגליה. מוצרט שסיים את כתיבתה באוגוסט 1788, כשלוש שנים לפני מותו, לא שמע את היצירה מנוגנת. הסימפוניה מס‘ 41 נחשבת לבוגרת שבסימפוניות שלו, בגרות שמתבטאת בין היתר בתבנית בת ארבעה צלילים שנמצאת בבסיסה ובטיפול הנשמע כאלתור רב-קולי, ברוחו של באך בתוך דפוס הסונטה אלגרו המוכר היטב. כדי להעשיר את צליל כלי הקשת, מפצל מוצרט את תפקידי הצ‘לי והקונטרבסים ומשיג צליל עשיר יותר של בקבוצת כלי הקשת – במילים אחרות, במקום צליל הנובע משילוב כינורות ראשונים ושניים וויולות, כאשר הצ‘לי והקונטרבסים המשמיעים את אותו תפקיד יש לקונטרבס נוכחות משלו ואנחנו שומעים חמישה קולות.