הפילהרמונית שמחה לארח שוב את המנצח הפיני אוסמו ונסקה, שזכה לביקורות מצוינות בביקוריו הקודמים.

* לאור הנחיות משרד הבריאות, האוסרות באופן גורף על אזרחים זרים המגיעים ממדינות מסוימות להיכנס לישראל, תומס המפסון שהגיע משוויץ לא יוכל לקחת חלק בקונצרטים הקרובים. הקונצרטים יתקיימו כמתוכנן, ובמקום שירים של שוברט, ננגן את סימפוניה מס’ 35 “הפנר” מאת מוצרט.

באך-סקרובצ'בסקי: טוקטה ופוגה ב-רה מינור

אחת ההמצאות המטרידות בתקופת הצנע הייתה תחליפי המזון "חצילים בטעם כבד" "צימקאו בטעם שוקולד", ציקוריה ועוד. המקבילה המוזיקלית למזון המעובד (תרתי משמע) הזה היא הטוקטה ופוגה ב-רה מינור מאת באך "בטעם ריכרד שטראוס". "כה אמר באכאטוסטרה"? חצוצרות וטרומבונים, טימפני ואשדות של קונטרבסים (מה שנקרא בשפה רהוטה "עושר צבעים") צובעים את הקונטרפונקט המתוחכם של באך בצבעי טכניקולור. ואולי את "האשמה" (או את ההנאה הזו, תלוי בזווית הראייה והשמיעה) על כתיבת העיבוד הזה אפשר באמת לייחס לעולם הקולנוע. היה זה לאופולד סטוקובסקי, מנצח חשוב, מנהל מוזיקלי משפיע ואיש עם חושים מפותחים לשבירת מחיצות סגנוניות שהביא לעולם את העיבוד המפורסם לטוקטה הזו בפס הקול לסרטו של וולט דיסני – "פנטזיה". מה גרם לסטניסלב סקרובצ'בסקי, מנצח נפלא, מלחין משמעותי, אמן, שבשנים שאחרי המלחמה ריכז בפריז את "קבוצת זודיאק" האוונגרדית, לייצר דווקא את העיבוד הזה? יתכן שההזמנה שקיבל מגאורג סל לנצח על תזמורת קליבלנד בשנות השישים עוררה אצלו את הצורך להתהדר ברפרטואר ייחודי משלו, ואולי, רק אולי, היצירה הזו מבטאת תפיסה סגנונית הקוראת תגר על ה"אובייקטיביות" הביצועית של יצירות באך. כך או כך מיקומה של היצירה הזו בקונצרט שכולל גם בכורה של קונצ'רטו לכלי נקישה וסימפוניה מאוחרת של סיבליוס יוצר הקשר מעניין למחשבה על מצלולים – בכלל, ובפרט ביצירה הזאת.

מנדלסון: סימפוניה מס' 3 ("סקוטית")

הנה עניין מוזר: מנדלסון הלחין חמש סימפוניות, ודווקא הסימפוניה שמספרה שלוש היא הסימפוניה האחרונה שכתב המלחין. היא חוברה בשנת 1842, הסימפוניה שמספרה ארבע חוברה בשנת 1833 והסימפוניה החמישית היא יצירה שהושלמה בשנת 1830. עוד עניין מוזר. כאשר בוצעה הסימפוניה לראשונה (בשנת 1842) לא הצמיד לה המלחין את הכינוי "סקוטית" וגם כאשר יצאה הפרטיטורה לאור לא צורפה ליצירה כותרת משנה כלשהי. יתכן שהעדר ההפניה החוץ-מוזיקלית משקף את הצד שנקט המלחין במחלוקת האסתטית שהתעוררה במאה התשע-עשרה בין מלחינים סימפוניים הדוגלים ב"מוזיקה טהורה (אובייקטיבית)" שאיננה כוללת סממנים חוץ-מוזיקליים (הבולטים שבתומכי התפיסה הזו היו יוהנס ברהמס ורוברט שומאן) לבין הרומנטיקנים הדרמטיים (ובראשם ברליוז, ליסט וואגנר) שחשבו שאת גבולות ה"מוזיקה הטהורה" אפשר לפרוץ בעזרת הפניות והתכוונות למקורות חוץ-מוזיקליים. מנדלסון, שאמנם רמז בכותרות שנתן לכמה יצירותיו (ביניהן "מערת פינגל", "שלוות הים ו"נסיעה צלחה") על התרשמות ממקומות או אירועים חוץ-מוזיקליים, התייחס לסימפוניה השלישית כיצירה מוזיקלית סימפונית מובהקת. כיצד, אפוא, דבק ביצירה הזו דווקא הכינוי ה"סימפוניה הסקוטית"? מסתבר, שמנדלסון הצעיר (והעשיר) יצא בגיל 20 לסיור בן 5 שנים ברחבי אירופה, (הוריו חשבו שיהיה זה נכון שיספוג כמה שיותר מהתרבות האירופית ושיכיר את הכוחות הפועלים בשדה המוזיקה ביבשת). במהלך הסיור ביקר גם בסקוטלנד ובעת ביקורו (ביולי 1829) באדינבורג כתב להוריו "אני מאמין שהיום התחלתי לכתוב את הסימפוניה הסקוטית שלי". כך או כך המתין הפרויקט הזה לסיומו שלוש-עשרה שנים, ורק ב-1842, כשהוא שוהה בברלין, השלים מנדלסון את כתיבת היצירה. סקוטית או לא, היצירה היא ממיטב יצירתו של מנדלסון הבשל. החל בפתיחה הכוראלית המכושפת, דרך מקבץ עשיר של מלודיות יפהפיות וכלה בפרק מסכם מרהיב ותוסס – אין פלא שהיא אחת היצירות המבוצעות והאהובות של המלחין הזה.

כתיבה: פרופ' עודד זהבי