מודסט מוסורגסקי לא היה איש מאושר, מעטים ורעים היו ימי חייו. האיש שהגיע ממשפחה אמידה והיה אמור לשגשג כקצין בחיל המשמר הקיסרי לקה בגיל צעיר במשבר נפשי, שאותותיו לא התפוגגו מעולם. שנים רבות התפרנס בדוחק כשהוא מפתח תלות הולכת וגוברת באלכוהול, הוא מת בגיל 42  ויתכן שאלמלא חברו הטוב רימסקי-קורסקוב, הייתה יורדת גם מקצת יצירתו לטמיון. אין ספק שלמוסורגסקי קול ייחודי; אפשר לשמוע בו הדים למחשבה מודלית סלבית, מחשבה אסוציאטיבית מרתקת, שלעתים מתפענחת אחרי כמה  האזנות ליצירותיו, ובעיקר חושים דרמטיים אקספרסיביים שאי אפשר לטעות בהם.

במשך שנים היו יצירותיו ידועות לציבור בעיבודים "תיקונים" וגרסאות שונות. למעשה שתיים מהיצירות בקונצרט הערב ("שירים ומחולות על מוות" ו"תמונות בתערוכה") לא תוזמרו על ידי המלחין, התזמורת בחרה לבצע בסדרת הקונצרטים הזו את גרסת המלחין ל"לילה על הר קרח" וויתרה על ה"תיקונים" וה"עריכה" שבצעו בה רימסקי-קורסקוב ומוסורגסקי.

אין לדעת אילו יצירות היה תורם לעולם "מוסורגסקי שפוי" אבל מנחם לדעת שליצירה המוזיקלית הכבירה נמצאים מדי פעם "מדיומים" (מלחינים) לא שגרתיים.

"לילה על הר קרח", כמו רבות מיצירותיו של מוסורגסקי, עברה מספר גלגולים. ב-23 ביוני 1867 השלים המלחין גרסה לפסנתר של היצירה, בשנת 1872 תזמר מוסורגסקי את היצירה ואפילו חשב להרחיבה לכדי אופרה או לפחות לסצנה אופראית, ב-1866, חמש שנים לאחר מותו ניצח ריסמקי-קורסקוב על גרסה סימפונית של היצירה שהוא עצמו ערך. גרסת המלחין ליצירה הזו בוצעה לראשונה בלנינגרד בשנת 1920, ורק בשנת 1968 יצא הנוסח המקורי של היצירה לאור. הערב תושמע לשמחתנו הגרסה המקורית של היצירה, חריפה, מחוספסת ומפחידה – כראוי לרעיון ולפואמה של גוגול שהייתה לה למקור השראה: לילה על הר מבודד מרוחק ואפל, שאליו מגיעות מכשפות ושאר עושי כישוף (ללא הבדלי מגדר ועדה) כדי לחדש את נדרי נאמנותם לשטן. זו אחת מהיצירות שבהן מתגלה מוסורגסקי כ"צייר צלילים" מרתק ועז מבע. ניתן כמעט לחוש את הצמרמורת ואת האימה של מי שמתבונן בסצנה הזו, את ההר המבודד והחשוך ואת הפעילות הרוחשת בו. מהבחינה הקומפוזיטורית, הפנטזיה השטנית הזו פטרה את מוסורגסקי מהצורך להתמודד עם סוגיות צורניות, שהרי קשה להאמין ששטנים ושדים יצייתו לחוקי הסונטה או הרונדו. כך או כך המוזיקה הזו חזקה, ובתקופה כמו שלנו, שבה משכי הקשב והסבלנות מתקצרים ללא הרף, העובדה שלא פעם מצטער המאזין שהיצירה מסתיימת אחרי זמן קצר יחסית היא לכשעצמה מעודדת מאוד.

המוות היה אורח מוכר ומקובל ביצירות שנכתבו לאורך המאה ה-19. מוסורגסקי, שהתעניין ב"עולם שמעבר", נתן לו מקום של כבוד בארבעת ה"שירים ומחולות של מוות", שהלחין  למילים של בן משפחתו ארסני גולנישצ'ב קוטוזוב (Arseny Golenishchev-Kutuzov) בין השנים 1875-7. השירים נכתבו במקור לקול ולפסנתר ותוזמרו על ידי גלזונוב (השיר הראשון והשיר השלישי) ועל ידי רימסקי-קורסקוב (השיר השני והשיר הרביעי). הגרסה המבוצעת בקונצרט זה היא בתזמורו של דמיטרי שוסטקוביץ' מ-1962. המוות מופיע בשירים האלו כשהוא מתכוון לקחת אל חיקו את בני האנוש חסרי הישע. מוסורגסקי, בשונה מהפואטיות האובססיבית של שוברט ב"שר היער" או מהאירוניה המאוחרת והנוגעת ללב של מהלר ב"שיר על הארץ", מתמסר בכל לב לכובד הסיטואציה. השירים, קודרים ויפהפיים בו-זמנית, משרטטים רגעים מוזיקליים בלתי נשכחים, הטובלים בעצב עמוק. שני המתזמרים הקפידו שלא להעמיס על הקו הקולי עודפי ליווי ומאפשרים לגוני הצליל של הזמרת להדהד באופן ברור ומרגש.

תמונות בתערוכה חוברה בחודש יוני 1874 כיצירה לפסנתר. היה זה המלחין הצרפתי מוריס ראוול שהציג בשנת 1922 את סדרת הקטעים למנצח סרגיי קוסוביצקי שהתלהב מהם והזמין מראוול את תזמורם. גם ביצירה הזו, או לפחות בנסיבות החיבור שלה, נוכח המוות, במקרה זה מותו בטרם עת (בגיל 39)  של הצייר ויקטור הרטמן, חבר קרוב של מוסורגסקי. היצירה, המבוססת מהתרשמותו של המלחין מציוריו של הרטמן, מוקדשת לזכרו, והיא דוגמה מרתקת למימוש צלילי של רעיונות ויזואליים, מעין "ציור בצלילים" של תמונה. בכל אחד מפרקי היצירה אנחנו יכולים לראות כיצד לצד ההתרשמות של המלחין מ"נושא התמונה" הוא בורא עולם שלם של מרקמים, דחיסויות וצבעים (שראוול המתזמר הפליא לשמר), שחורגים מתחום התרשמותו הסובייקטיבית, המדווחת של מוסורגסקי ומהווים נקודת מוצא לבריאת רעיון  מוזיקלי ייחודי ומבריק בכל פרק ופרק.