יואל לוי מנצח, יויינג צ'ן, נבלאית

יואל לוי

תאריך

15.11.2019

יום שישי 11:00

אולם

אולם הקונצרטים ע"ש לואי

מיקום

היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן, ת"א

מיקום

היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן, ת"א

אולם

אולם הקונצרטים ע"ש לואי

אמנים

יואל לוי, מנצח 

יויינג צ’ן, נבלאית 

פרופ’ עודד זהבי, מרצה 

תכנית האירוע

גלייר: קונצ’רטו לנבל
חצ’טוריאן: קטעים מתוך סואיטות “ספרטקוס” ו”גאיינה”

מידע על האירוע

יואל לוי מנצח על קטעים מתוך הסואיטות מתוך "ספרטקוס" ו"גאיינה" מאת חצ'טוריאן ועל על אחד הקונצ'רטי המבוצעים ביותר ברפרטואר לנבל –  הקונצ'רטו לנבל מאת גלייר, בביצוע הסולנית יויינג צ'ן מסין, זוכת הפרס הראשון בתחרות הבינלאומית לנבל ב-2015.

המאזין בן זמננו רגיל לזהות את המוזיקה שנכתבה ברוסיה של המאה העשרים עם מאבקים אישיים ואמנותיים של מלחינים שנלחמו על חופש אישי ואמנותי. ריינהולד גלייר הוא מלחין שקורות חייו כמו נלקחו מהספר "מיהו המלחין הרוסי הראוי וההגון". הוא נולד בקייב בשנת 1874 למשפחה ששורשיה בבלגיה. הוא רכש את השכלתו אצל מיטב המלחינים שלימדו בקונסרבטוריון של מוסקבה: ארנסקי, טנייב ואיפוליטוב איבאנוב; עסק (כיאה וכנאה) בחקר פולקלור באזרבייג'אן, באוזבקיסטן וברחבי אוקראינה, רשם תיעד ועיבד מוזיקה עממית ובשנת 1920 התיישב במוסקבה וסופו שלימד בקונסרבטוריון שבו למד. בחיבור מלומד שכתב על גלייר נגן הקרן ואלרי פולך (Valeriy Polekh) הוא מציין את העובדה שגלייר היה אף יפה תואר. אכן מלחין מושלם. המוזיקה שלו התאפיינה במחשבה פוסט-פולקלוריסטית, עם דגש על שירתיות ועל צבעי הרמוניה עשירים וכבוד רב למסורת של התקופה הרומנטית. לא פלא אפוא (ואל יאמר הדבר הזה לגנותו) שזכה להכרה, הערכה, כבוד ויקר תחת רוסיה הצארית כמו גם תחת המשטרים הקומוניסטיים, ובתוך ליבת המוזיקה ה"רשמית" של ברית המועצות. הוא מוכר היום בעיקר בזכות הסימפוניה השלישית שלו, הבלט "הפרג האדום" והקונצ'רטו לנבל. את הקונצ'רטו הזה חיבר גלייר בשנת 1938 עבור הנבלאית קסניה ארדלי (Ksenia Erdeli) מי שהייתה הנבלאית הראשית של תאטרון הבולשוי, והמוזיקאית הראשונה שניגנה ברוסיה קונצ'רטי לנבל. גלייר התייעץ רבות עם ארדלי (מה שתרם לעובדה שהיצירה נחשבת אידיומטית מאוד עבור נגני הכלי הזה), ובסופו של דבר אף הציע לה קרדיט של מלחינה עמיתה. ארדלי סירבה באדיבות, אך היא רשומה בפרטיטורה כ"עורכת" של היצירה. הקונצ'רטו של גלייר הוא דוגמה למוזיקה אנאכרוניסטית של ממש, למאזין קשה יהיה להאמין שהיצירה נכתבה ב-1938 ושהמלחין שלה לא היה צ'ייקובסקי, אבל אין בכך שום דבר רע – מוזיקה קונבנציונלית טובה היא מוזיקה קונבנציונלית טובה. השילוב בין כתיבה אידיומטית, מלודיות נעימות, תזמור אפקטיבי וכן מחסור ברפרטואר טוב לכלי, הפכו את הקונצ'רטו הזה לאורח מבוקש על במות הקונצרטים מאז ביצוע הבכורה שלו.

מוזיקה למחול הייתה תמיד גן עדן למלודיסטים. הצורך והיכולת לכתוב קטעים שהמבנה שלהם תחום, שהם במקרים רבים קצרים ושנמצאים בדיאלוג עם תנועה ועם עבודה בימתית, הייתה כר פורה למלחינים וליצירות שמאוחר יותר הפכו לנכס צאן ברזל של תכניות ה"להיטים המוזיקליים". חלקים מתוך הבלט "ספרטקוס" מאת חצ'טוריאן בוודאי יהיו מזוהים ומוכרים למאזיני הקונצרט, כמו גם לחובבי ההחלקה האמנותית על הקרח (מוזיקה מתוך הסואיטה למחול שימשה את המחליקה אשלי וגנר לתרגיל שזכה באליפות ארה"ב ב-2015), או לחובבי הטלוויזיה הבריטית שעדיין זוכרים את מנגינת הפתיחה לסדרה "קו אונידין" של הבי'בי'סי'. עובדה ידועה פחות אולי היא, שעוד בטרם הועלה הבלט על הבמה, זכתה פרטיטורת היצירה ב"פרס לנין" בשנת 1954. היצירה עלתה על במות ה"בולשוי" וכן בתאטראות בקירוב ובלנינגרד. והגרסה שהופקה בשנת 1968 עדיין נרקדת על במות הבולשוי. סיפור המסגרת (שמצא לו הד אצל הפוליטיקאים הקומוניסטים) עסק בספרטקוס הגיבור שמוביל מרד עבדים כנגד "מעסיקיו" הרומאים האימפריאליסטים (אבוי), אבל חצ'טוריאן ניצל את המסגרת העלילתית הבסיסית כדי ליצור יצירה צבעונית, מלאה במוזיקה הרואית ובמחולות מלאי חן ותשוקה. כמו בכל המוזיקה של חצ'וטריאן, יש ביצירה הזו מטמורפוזה של חומרים שאפשר לייחס אותם לתרבות עממית, אולי כזו שהושפעה מהמוזיקה המגוונת של מולדתו ארמניה. אבל כך או כך, הקסם המלודי, התזמור הנהדר והמקצבים הסוחפים הפכו את כל אחת מהסואיטות ל"ספרטקוס" לאורחת מבוקשת על במות הקונצרטים ללא קשר לעבדים המרקדים ולבלרינות המחוללות.

חצ'טוריאן הוא אחד המלחינים הרבים אשר ביצירתם יש מגמה לאומית מובהקת, הבאה לידי ביטוי בשימוש נרחב בפולקלור של ארצם (ייתכן כי הדבר נבע במידת-מה מן העובדה שהוא חי ויצר בתקופת הסטליניזם המחמיר בבריה"מ). יצירותיו שופעות נעימות-עם ארמניות באורח טבעי ביותר, ויש בהן גם השפעות של הפולקלור הרוסי העתיק של עמים שונים בבריה"מ, כמו נעימות קווקזיות ונעימות של עמים אחרים שגבלו עם ארמניה. כל זה יצוק בחיוניות המאפיינת את המחצית הראשונה של המאה העשרים, כאשר המודרניזמים השונים טרם היו נפוצים – בוודאי לא ברוסיה הסטליניסטית.

ב-1942, בזמן מלחמת העולם השנייה, הוזמן חצ'טוריאן לכתוב מוזיקה לבלט, והתוצאה הייתה "גָיָאנֶה". ההצלחה הייתה עצומה והמוזיקה זיכתה את מחברה בפרס סטלין.

גאיינה היא חברה בקולחוז ארמני. בעלה השתיין בוגד בה ומצטרף לחבורת שודדים. הוא מנסה להצית את כל הקולחוז ולרצוח את אשתו, אך תושייתו של מפקד היחידה המקומית של הצבא האדום מביסה את השודדים ומצילה את הקולחוז. גאיינה והמפקד מתאהבים ובסופו של דבר נישאים והסיפור מסתיים בכי טוב.

התזמור עשיר ורבגוני ביותר, ומלבד כלי הקשת וכלי הנשיפה המקובלים משתתפים כאן גם סקסופון אלט, נבל, פסנתר וחטיבה גדולה של כלי נקישה בשפע של מקצבי מחול תוססים. קטעים אחדים הפכו לנכסי צאן ברזל של המוזיקה הקלאסית הקלה – בראשם מחול החרבות הנודע. מן המכלול השלם של המוזיקה לבלט הורכבו שלוש סואיטות תזמורתיות.

*הקונצרטים מתקיימים במסגרת חגיגות 60 שנה לתחרות הנבל הבינלאומית בישראל.

כתיבה: ישראל דליות, פרופ' עודד זהבי, אורלי טל

טווח מחיר

משך האירוע

כשעה וחצי ללא הפסקה

משך האירוע

כשעה וחצי ללא הפסקה

טווח מחיר

עקבו אחרינו