להב שני מנצח על ה”פנטסטית” של ברליוז

להב שני

תאריך

14.5.2019

יום שלישי 20:00

אולם

אודיטוריום

מיקום

מרכז ברוך ורות רפפורט לאמנות ותרבות, חיפה

מיקום

מרכז ברוך ורות רפפורט לאמנות ותרבות, חיפה

אולם

אודיטוריום

אמנים

להב שני, ,מנצח ופסנתרן

תכנית האירוע

שמעון כהן: רישומים ירושלמיים – רפסודיה לתזמורת

שוסטקוביץ’: קונצ’רטו לפסנתר מס’ 2

ברליוז: סימפוניה פנטסטית

מידע על האירוע

להב שני, המנהל המוזיקלי המיועד של הפילהרמונית, שב לנגן עם התזמורת ולנצח עליה, בתכנית מגוונת במיוחד.

על "רישומים ירושלמיים - רפסודיה לתזמורת" מאת שמעון כהן - דברי המלחין:

את היצירה כתבתי בשנת 1981 בהזמנת מאסטרו לאונרד ברנשטין לפתיחת בריכת השולטן בירושלים והיא בוצעה באותו מעמד על-ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של דורון סלומון.

ירושלים היא לב העולם וכשם שבלב ארבעה מדורים – כך בירושלים ארבעה רבעים: היהודי, המוסלמי, הארמני והנוצרי.

היצירה כתובה בצורת רפסודיה בארבעה פרקים המחוברים כמעין חוט מקשר כשכל רובע מיוצג במוזיקה האופיינית לו. היצירה נפתחת במוטיב המנוגן בבסון. ברקע נשמעות נוסחאות של תפילות יהודיות. הכל מתעורר אט-אט. האידיליה מופרעת בנעימת המואזין הקורא לתפילה מכאן לרובע המוסלמי – לשוק. השוק המזרחי מתגלה בכל הדר שלל צבעיו הססגוניים, במנגינות ערביות העולות, גוברות וסוחפות את המאזין בהתלהבותו ומוליכות היישר אל הרובע הארמני, המיוצג במנגינות ארמניות עממיות. פעמוני הכנסיות ומזמור תפילה נוצרי המנוגן באורגן, מתארים את הרובע הנוצרי. אט-אט מתחילות להתגנב המנגינות שהופיעו במהלך היצירה לפוגה ההולכת ומתעצמת ומביאה את היצירה לסיומה המרשים.

השנה היא 1957, דמיטרי שוסטקוביץ' הוא כבר מלחין מבוסס, ידוע, נחשב. הוא גם אבא למקסים, פסנתרן מוכשר שחוגג את יום הולדתו ה-19. שוסטקוביץ' מחליט לכתוב עבור בנו קונצ'רטו לפסנתר. יצירה קצרה (אורכה קצת פחות מעשרים דקות) תלת-פרקית, מהיצירות החינניות, המשעשעות השמחות והאנרגטיות ללא סייג שכתב המלחין.

מה גרם לשוסטקוביץ' לכתוב מוזיקה כזו? האם היה זה קץ עידן הסטליניזם? האם המוזיקה הזו משקפת את האהבה והתקווה ששוסטקוביץ' ביקש להעניק לבנו? האם השמחה הזו היא אישית או לאומית, או אולי אין כאן שמחה בכלל אלא רק מוזיקה  מהירה איטית ומהירה מוזיקה משכנעת ואפקטיבית כפי שידע המלחין הזה לכתוב? יש להניח, שכל התשובות שהוצעו לשאלה הזו נכונות.

זו אחת היצירות הקומוניקטיביות במכלול השוסטקוביצ'י, יש מי שמצא בה הדים לתקופה שבה התפרנס המלחין מליווי סרטים אילמים בקולנוע. ייתכן שמבחינה זו יש בעובדה שאולפני דיסני השתמשו בסרטם "פנטזיה 2000" בקטע מהקונצ'רטו הזה לפרק    steadfast tin soldier משום סגירת מעגל יפה.

האלמנט הריתמי בפרקים הראשון והשלישי של הקונצ'רטו ברור מאוד. בפרק הראשון תומכים חלילים (ופיקולו) ותופים (בעיקר תוף מצעדים) במשפטים סימטריים, ברורים, פשוטים לכאורה, מזוהים מבחינה מוטיבית וסוחפים בווירטואוזיות חסרת הקונפליקטים שלהם, ועדיין זו איננה מוזיקה נאיבית, אלא מוזיקה של מלחין חכם שמעניק לקהלו גם מבט שהוא לכאורה לפחות אופטימי יותר על המציאות. אבל זו מוזיקה שגם מתארת כיצד יכולה בהרף עין השמחה המבודחת להפוך למצעד פשיסטי (כפי שמראים רגעים מיוחדים בפרק הראשון).

בכל הנוגע לאסתטיקה של הקונצ'רטו הזה, מתבקש לשאול האם הוא משקף את האופן שבו תופס שוסטקוביץ' את הנעורים? (הו, געגועים לאותם המקומות שבהם גיל 19 מסמל חיים חסרי דאגה...)? או שיש כאן אמירה מוזיקלית מורכבת יותר, שבה יש אפשרות, הפעם בקונסטלציה של קונצ'רטו לפסנתר, להציג את האופן שבו תופס המלחין את התזמורת, את הצורה הקלאסית ואת מה שיכול הפסנתר שלאחר הקונצ'רטי של ברטוק, של ראוול ושל רחמנינוב הצעיר לעשות. ואולי הדיאלוג המודע וההרהורים על ההיסטוריה של הסוגה הזו מתחילים אף בהתכתבויות מוקדמות יותר? למשל בפרק השני של היצירה, שבו ליווי לירי עדין מאפשר לסולן ליצור קו המזכיר "ווקאליזה" נפלאה מבלי לגלוש לסנטימנטליות. האם ניתן לראות בליווי המיתרים בפרק הזה מעין אזכור "מעודכן" לפרק השני מהקונצ'רטי האחרונים של בטהובן? טבען של אסוציאציות מסוג זה הוא שהן אישיות מאוד. אבל משהו באווירת הפרק הזה בהחלט מעורר זיכרונות.

את הפרק האחרון בקונצ'רטו הזה נדמה שכבר שמענו בעבר, ביצירות אחרות של שוסטקוביץ' אבל מי אמר שסגנון אישי זה דבר רע?

היצירה בוצעה לראשונה בביצועו של מקסים הצעיר ב-10 במאי 1957.

על הסימפוניה הפנטסטית מאת ברליוז

מעטים המלחינים ומעטות היצירות שהטילו צל ענק על יוצרים כמו שעשתה הסימפוניה התשיעית של בטהובן, התחושה שכל מה שאפשר לומר בסוגה של הסימפוניה כבר נאמר ומוצה ביצירה הזו השפיעה על המחשבה הסימפונית של מלחינים רבים. מי היה מאמין שברהמס או שומן או שוברט נאחזו בחלחלה רק בגלל שסימפוניה גדולה כזו נכתבה לפניהם.

היה צריך איש פרוע ו"אחר" כמו ברליוז כדי להציג גישה שונה כל כך לסוגה הסימפונית, היה צריך מלחין שלא היה ילד פלא, שלא ניגן בפסנתר (הכלי של ברליוז היה גיטרה), שלמד דווקא רפואה במצוות אביו שהיה רופא ואתאיסט (להבדיל מאמו שהיתה קתולית אדוקה)  כדי לכתוב בשנות העשרים לחייו את היצירה הזו, שפרצה את כל הגבולות שהיו ידועים עד אז, היא נכתבה לתזמורת מפלצתית בממדיה ביחס לתקופת החיבור (שתי טוּבּות? מי שמע על זה עד אז!?) , היא הגיעה עם נרטיב חוץ-מוזיקלי, שרמזים גדולים ממנו מופיעים בתוך הפרטיטורה, סיפור כולל בין היתר את דמותו של האמן הרגיש ושל חזיונות שונים ומופרעים למדי שהוא חווה. זו יצירה שיש בה עבודה נושאית מדוקדקת ושהיא כמעט "בית ספר לתזמור". יצירה שחרגה מגבולות הסוגה הסימפונית שעיצבו היידן מוצרט ובטהובן והקדימה את המוזיקה של וגנר, את הפואמות הסימפוניות של ליסט ושל שטראוס, ואת הכתיבה הסימפונית רחבת ההיקף של מהלר. ולחשוב שכל זה קרה פחות מארבע שנים אחרי מותו של בטהובן!

כדי להכיר קצת את האיש (ברליוז) ואת עולמו הנה כמה ציטוטים נבחרים.

  1. "הזמן הוא מורה נפלא. לרע המזל הוא הורג את תלמידיו". (מתוך מכתב, נובמבר 1856)
  2. "חיים שבהם לא קראת את "המלט" לפחות פעם משולים לחיים במכרה פחם".
  3. "האיש הזה היה מת כל חייו..."
  4. "נושאים לוהטים צריכים להיות מטופלים בדם קר..."

טווח מחיר

130 - 430 ש"ח

משך האירוע

כשעתיים כולל הפסקה

משך האירוע

כשעתיים כולל הפסקה

טווח מחיר

130 - 430 ש"ח

עקבו אחרינו