להב שני מנצח, מרתה ארגריך פסנתרנית

מרתה ארגריך

תאריך

02.1.2020

יום חמישי 22:00

אולם

אולם הקונצרטים ע"ש לואי

מיקום

היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן, ת"א

מיקום

היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן, ת"א

אולם

אולם הקונצרטים ע"ש לואי

אמנים

להב שני, מנצח

מרתה ארגריץ’, פסנתרנית 

תם אהרון, מנחה 

תכנית האירוע

בטהובן: קונצ’רטו לפסנתר מס’ 2
סטרווינסקי: סואיטה מתוך “ציפור האש” (1919)

מידע על האירוע

הפסנתרנית האגדית, מרתה ארגריך, חוזרת לנגן עם הפילהרמונית בסדרת קונצרטים בניצוחו של להב שני, המנהל המוזיקלי המיועד של התזמורת.

1795. וינה. "איגוד הקומפוזיטורים" המקומי ממרק את אולם ה"בורגתיאטר" לקראת קונצרט צדקה שנתי שנועד לגייס כספים לטובת מוזיקאים מקומיים, אלמנותיהם ויתומיהם. במרכז הקונצרט, יצירה חדשה של מלחין צעיר ופורץ דרך – לודוויג ואן בטהובן, שעומד גם לנצח על הקונצרט כולו. באותו הזמן (יומיים לפני מועד הקונצרט) יושבים ארבעה מעתיקים אומללים ומקבלים מהמלחין הקודח עמוד אחרי עמוד של הפרק האחרון (ה"רונדו") של הקונצ'רטו, הם צריכים להכין את תפקידי התזמורת בן לילה ורק מתפללים שהמלחין לא ילקה ב"מחסום יצירתי" ברגע ש"אחרי האחרון". סוף טוב, הכול טוב: בטהובן ומעתיקיו עמדו במשימה, היצירה בוצעה במועד, זכתה להצלחה גדולה ועד להוצאתה לאור עברה שורה של גלגולים ושכתובים.

אם חושבים על כך לרגע, שום דבר בהיסטורית הקונצ'רטו הזה הוא לא כפי שנראה לעין. ראשית, הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 מאת בטהובן הוא למעשה הקונצ'רטו הראשון לפסנתר שחיבר בטהובן הבוגר (בטהובן הצעיר חיבר קונצ'רטו לפסנתר ב-מי במול מג'ור (!) כשהיה בן 13), אבל פורסם ויצא לאור אחרי הקונצ'רטו ב-דו מג'ור (מס' 1). הפרק השלישי שאנחנו שומעים כיום הוא לא זה שנכתב בחפזה לביצוע הבכורה (הפרק המקורי אגב, יצא לאור בתור "רונדו לפסנתר ולתזמורת בסי ב-מול מג'ור").

והפרק השני? הנה ב-1807 כתב בטהובן שם למוציא לאור שלו: "כפי שקורה אתי בדרך כלל, לא כתבתי את תפקיד הפסנתר בפרטיטורה (לקראת הביצועים הקודמים), ולכן אתה נאלץ לקבל אותו עכשיו בכתב ידי הבלתי קריא". אנחנו מניחים שמה שמוכר היום בפרק השני הנפלא הוא גרסה "פורמלית" לפרק, שאת תפקיד הפסנתר שלו אלתר בטהובן בעת ביצועי הבכורה.

האם המסע אל תוך תהליך היצירה צריך לשנות את האופן שבו אנחנו מאזינים לקונצ'רטו הזה? כמובן שלא. אפשר להצביע על כך שהתזמורת ביצירה קטנה מאשר בקונצ'רטי המאוחרים שכתב בטהובן לפסנתר, (זהו הקונצ'רטו היחיד בו לא נעשה שימוש בטימפני, וביצירה מנגן גם רק חליל אחד), יכול להיות שהיצירה "דרמטית" פחות מהקונצ'רטו ב-דו מג'ור ואולי יש בה אלמנטים מסוימים המזכירים את הסגנון של מוצרט יותר מאשר את סגנונו של בטהובן הבוגר  שפרץ גם דרכים מבניות וסגנוניות בשלושת הקונצ'רטי המאוחרים שלו. אבל עדיין אין לטעות בחתימה הסגנונית של בטהובן, במחשבה ההרמונית, בליריות של הפרק השני, בתחכום של נושא הרונדו ובחכמת הארגון של הפרק האחרון.

מדהים לראות איך כיצד כמה מהתהליכים והגילויים הגדולים בהיסטוריה של האמנות היו תוצאה של מקרה ממוזל ולא של תכנון מוקדם מרחיק ראות. המוזיקה שהלחין איגור סטרווינסקי לבלט "ציפור האש" סימנה את ראשיתו של שיתוף הפעולה המרהיב בינו לבין האמרגן היזם והמנהל של להקת "הבלט הרוסי" סרגיי דיאגילב, מי שהיה האחראי על חשיפתו של המלחין הרוסי הצעיר לקהל הצרפתי. לכן מפתיע לראות שסטרווינסקי כלל לא היה הבחירה הראשונה להלחנת המוזיקה ליצירה. למעשה, סטרווינסקי גם לא היה הבחירה השנייה השלישית או הרביעית של דיאגילב. מעניין כיצד היו נראים תולדות המוזיקה של המאה העשרים אם אחד מארבעת המלחינים הראשונים אליהם פנה דיאגילב: ניקולאי צ'רפנין, אנטולי ליאדוב, אלכסנדר גלזונוב או ניקולאי סוקולוב היו מקבלים את ההזמנה ומחברים את היצירה הזו? אבל התמזל המזל, איש איש מסיבותיו הוא דחו את ההצעה של דיאגילב ובדפי ההיסטוריה נרשם שיתוף הפעולה המקורי המשמעותי הראשון של הצמד סטרווינסקי-דיאגילב. סטרווינסקי החל להלחין את "ציפור האש" בנובמבר 1909 וסיים את ההלחנה במאי 1910 הופעת הבכורה התקיימה ב-25 ביוני 1910 בבית האופרה בפריז.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית תשמיע ביצוע קונצרטי של היצירה, ויש אולי מקום לשאול האם סיפור העלילה שנרקדה רלוונטי להבנת המוזיקה; לכן נציין רק שבסיפור הזה, המבוסס על פולקלור רוסי, יש מלך מרושע שמכוחה של ביצת קסמים (כלל ידוע בפולקלור הוא שככל שהסיפור מופרך יותר יש בו כוח משיכה לאורך הדורות) כישף שלוש-עשרה נסיכות תמימות. לא נלאה אתכם בפרטים, אך בתהליך השחרור של הנסיכות האלה מהכישוף שהטיל עליהן המלך מעורבים נסיך יפה תואר, ציפור קסמים ושאר מרכיבים מעוררי השתאות. לעניין המוזיקה: סטרווינסקי נע במיומנות ובמקוריות האופייניים לו, בין מוזיקה שמאפיינת את התנועה של הדמויות המשתתפות (ובראשן הציפור הקסומה) ובין מוזיקה שמלווה התרחשויות דרמטיות, קסומות ומסתוריות. נדמה שסטרווינסקי, בהתאמה עם הכיוון האמנותי שהתווה דיאגילב ל"בלט הרוסי" בעונה הפריזאית שלו, עשה שימוש במרכיבים של פולקלור רוסי (בעיקר בחשיבה מודאלית מורחבת ) מבלי לצטט או להתחייב אפילו למחוז מוזיקלי מוגדר. הקסם, הקונפליקט, התנועה המתמדת, גווני התזמור הנפלאים והמנגינות הקסומות מעבירים גם את מאזיני הקונצרטים בני זמננו לעולם המיוחד של סיפור העם הרוסי.

כתיבה: פרופ' עודד זהבי

טווח מחיר

משך האירוע

כשעה וחצי כולל הפסקה

משך האירוע

כשעה וחצי כולל הפסקה

טווח מחיר

עקבו אחרינו