להב שני מנצח, מרתה ארגריך פסנתרנית

מרתה ארגריך

תאריך

22.12.2019

יום ראשון 20:00

אולם

אולם הקונצרטים ע"ש לואי

מיקום

היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן, ת"א

מיקום

היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן, ת"א

אולם

אולם הקונצרטים ע"ש לואי

אמנים

להב שני, מנצח

מרתה ארגריץ’, פסנתרנית 

תכנית האירוע

בטהובן: קונצ’רטו לפסנתר מס’ 2
ברהמס: סימפוניה מס’ 2

מידע על האירוע

הפסנתרנית האגדית, מרתה ארגריך, חוזרת לנגן עם הפילהרמונית בסדרת קונצרטים בניצוחו של להב שני, המנהל המוזיקלי המיועד של התזמורת.

1795. וינה. "איגוד הקומפוזיטורים" המקומי ממרק את אולם ה"בורגתיאטר" לקראת קונצרט צדקה שנתי שנועד לגייס כספים לטובת מוזיקאים מקומיים, אלמנותיהם ויתומיהם. במרכז הקונצרט, יצירה חדשה של מלחין צעיר ופורץ דרך – לודוויג ואן בטהובן, שעומד גם לנצח על הקונצרט כולו. באותו הזמן (יומיים לפני מועד הקונצרט) יושבים ארבעה מעתיקים אומללים ומקבלים מהמלחין הקודח עמוד אחרי עמוד של הפרק האחרון (ה"רונדו") של הקונצ'רטו, הם צריכים להכין את תפקידי התזמורת בן לילה ורק מתפללים שהמלחין לא ילקה ב"מחסום יצירתי" ברגע ש"אחרי האחרון". סוף טוב, הכול טוב: בטהובן ומעתיקיו עמדו במשימה, היצירה בוצעה במועד, זכתה להצלחה גדולה ועד להוצאתה לאור עברה שורה של גלגולים ושכתובים.

אם חושבים על כך לרגע, שום דבר בהיסטורית הקונצ'רטו הזה הוא לא כפי שנראה לעין. ראשית, הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 מאת בטהובן הוא למעשה הקונצ'רטו הראשון לפסנתר שחיבר בטהובן הבוגר (בטהובן הצעיר חיבר קונצ'רטו לפסנתר ב-מי במול מג'ור (!) כשהיה בן 13), אבל פורסם ויצא לאור אחרי הקונצ'רטו ב-דו מג'ור (מס' 1). הפרק השלישי שאנחנו שומעים כיום הוא לא זה שנכתב בחפזה לביצוע הבכורה (הפרק המקורי אגב, יצא לאור בתור "רונדו לפסנתר ולתזמורת בסי ב-מול מג'ור").

והפרק השני? הנה ב-1807 כתב בטהובן שם למוציא לאור שלו: "כפי שקורה אתי בדרך כלל, לא כתבתי את תפקיד הפסנתר בפרטיטורה (לקראת הביצועים הקודמים), ולכן אתה נאלץ לקבל אותו עכשיו בכתב ידי הבלתי קריא". אנחנו מניחים שמה שמוכר היום בפרק השני הנפלא הוא גרסה "פורמלית" לפרק, שאת תפקיד הפסנתר שלו אלתר בטהובן בעת ביצועי הבכורה.

האם המסע אל תוך תהליך היצירה צריך לשנות את האופן שבו אנחנו מאזינים לקונצ'רטו הזה? כמובן שלא. אפשר להצביע על כך שהתזמורת ביצירה קטנה מאשר בקונצ'רטי המאוחרים שכתב בטהובן לפסנתר, (זהו הקונצ'רטו היחיד בו לא נעשה שימוש בטימפני, וביצירה מנגן גם רק חליל אחד), יכול להיות שהיצירה "דרמטית" פחות מהקונצ'רטו ב-דו מג'ור ואולי יש בה אלמנטים מסוימים המזכירים את הסגנון של מוצרט יותר מאשר את סגנונו של בטהובן הבוגר  שפרץ גם דרכים מבניות וסגנוניות בשלושת הקונצ'רטי המאוחרים שלו. אבל עדיין אין לטעות בחתימה הסגנונית של בטהובן, במחשבה ההרמונית, בליריות של הפרק השני, בתחכום של נושא הרונדו ובחכמת הארגון של הפרק האחרון.

מוזיקאים וחובבי מוזיקה אוהבים להזדהות עם סבלם של יוצרים גדולים, מי בחירשות, ומי בשיגעון, מי בעוני ומי ברדיפה נואשת אחרי אהבה. יוהנס ברהמס סבל ייסוריי יצירה קשים עד שהצליח להבקיע את המחסום שמנע ממנו לכתוב סימפוניה. אולי היה זה צלו של בטהובן שגרם לתקופת הבשלה ארוכה מן הצפוי אצל המלחין הפורה והעקבי הזה, אולי הייתה זו הביקורת העצמית המפורסמת של ברהמס, יתכן שברהמס הרגיש שהוא חייב למצוא את האופן שבו הוא תופס את המדיום הסימפוני ולפתור שאלות של יחסים בין מצלול ובין צורה (כלומר איזה סוג מוזיקה נדרש ליצירה רחבת היקף וכיצד משתלבת בתוך הסוגה הזו התזמורת הסימפונית) ואולי היו אלו סיבות נסתרות הנמצאות בדיאלוג הפנימי שבין יוצר ובין עצמו. אבל משהצליח ברהמס לסיים, בגיל 43 את הסימפוניה הראשונה שלו, נדמה שנפרץ הסכר. הסימפוניה השנייה הושלמה בתוך ארבעה חודשים וזכתה, כמו קודמתה, להצלחה כבירה. ברהמס ניחן בחוש הומור מיוחד, וכאשר שלח את תווי הסימפוניה השנייה הוא אמר למו"ל שלו: "אני לא חושב שתוכל לעמוד במלנכוליה והעצב שהסימפוניה הזו משרה". זו כמובן הייתה בדיחה. הסימפוניה השנייה נחשבת ל"בהירה ואופטימית". תמיד מעניין לראות כיצד מנסים חוקרים להסביר את הסיבה ל"אופי" מסוים שהם מוצאים ביצירה נתונה. יש המציינים את העובדה שברהמס הרגיש ש"נטל ההוכחה" של כתיבת "סימפוניה רצינית" הוסר מכתפיו (אחרי הצלחתה הכבירה של הסימפוניה הראשונה) יש המציינים את העובדה שהסימפוניה נכתבה בעת חופשה מפנקת בהרי האלפים, ויש שמייחסים את אופי היצירה לעובדה שבשנת חיבור היצירה (1877) הגיע ברהמס לראשונה לעצמאות כלכלית. יתכן שכל הסיבות הנכונות האלו היו גורמים שהשפיעו על אופי היצירה ועל סוג המוזיקה, ויתכן גם שדחף בסיסי של מלחין לגוון את המוזיקה שהוא יוצר היה גורם משמעותי בתהליך הזה. ואולי התחושה של "מציאת דרך" וכיוון במדיום הסימפוני אפשרה לברהמס לבדוק אפשרויות ביטוי נוספות ולהרחיב את התפיסה הסימפונית האסתטית שלו.
כך או כך, הסימפוניה הזו מצטיינת במלודיות – זו יצירה מתנגנת, בהירה יחסית במרקמיה ובתזמורה, והפרק האחרון שלה (שומו שמיים) הלהיב את הקהל כל כך עד שהתזמורת הפילהרמונית של וינה בניצוח הנס ריכטר ניגנה אותו בביצוע הבכורה (שהתקיים ב-30 בדצמבר 1877) כהדרן מיד עם סיום הביצוע.

כתיבה: פרופ' עודד זהבי

טווח מחיר

משך האירוע

כשעה וחצי כולל הפסקה

משך האירוע

כשעה וחצי כולל הפסקה

טווח מחיר

עקבו אחרינו