free premium porn xxx Hard Sex Compilation xxx porn sexy porn video sex xxx video hdsex

סר אנדרש שיף מנצח ופסנתרן, עם הכנר רנו קפוסון

אנדרש שיף

תאריך

09.5.2020

יום שבת 21:00

אולם

אולם הקונצרטים ע"ש לואי

מיקום

היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן, ת"א

מיקום

היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן, ת"א

אולם

אולם הקונצרטים ע"ש לואי

אמנים

סר אנדרש שיף מנצח ופסנתרן

רנו קפוסון, כנר 

אדגר מורו, צ’לן 

ז’רמי מורו, פסנתרן 

תכנית האירוע

250 שנה להולדתו של בטהובן – יצירות מפרי עטו
הפתיחה “לאונורה” מס’ 3
קונצ’רטו לכינור, לצ’לו ולפסנתר
קונצ’רטו לפסנתר מס’ 5 (“הקיסר”)

מידע על האירוע

 

השנה מציינות תזמורות בכל העולם 250 שנה להולדתו של לודוויג ון בטהובן ומבצעות ממיטב המוזיקה שיצר. לרגל המאורע, חוזר אלינו אמן הבית, סר אנדרש שיף, לנגן ולנצח על תכנית שכולה בטהובן, בסדרת קונצרטים שבהם יתארחו גם הכנר רנו קפוסון, הצ'לן אדגר מורו והפסנתרן ז'רמי מורו.

בטהובן: קונצ'רטו לכינור, לצ'לו ולפסנתר

קשים הם חייו של מלחין! נניח שהמאבקים עם המוזות מסתדרים, ונניח שהבריאות (לפחות בשלב זה) סבירה, ויתכן אפילו שישנה היענות וקבלה לתוצרי ההשראה, ועדיין... הפרנסה. אפילו בטהובן הגדול נאלץ לעסוק גם בהוראה. היה לו תלמיד אחד. צעיר, עשיר אבל....אפעס, לא בלתי מעצבן. המלחין הגדול כתב עליו: "מקור אנונימי בפמליית בטהובן" סיפר לחוקרי ההיסטוריה שבטהובן עצמו אמר: יש לי רק תלמיד אחד, אבל אני לא מצליח להיפטר ממנו, על אף שמאוד הייתי רוצה בכך, הרעיון החדש של המשפחה הוא שאני צריך לתת להוד מעלתו בן השש עשרה, הארכידוכס רודולף, שיעור יומי בין שעתיים, זה שואב ממני כל כך הרבה אנרגיה שכמעט אין לי כוחות לעשות שום דבר אחר"... (מצורף המקור באנגלית). הקונצ'רטו המשולש (הולחן בין השנים 1804-1803) נכתב בין היתר מתוך מחשבה שהדוכס הצעיר יוכל להשתתף בביצועו כאחד הסולנים (זו אולי הסיבה שתפקיד הפסנתר ביצירה קל יותר מתפקידי הכינור והצ'לו). האתגר שעמד בפני בטהובן היה גדול, מבחינה סגנונית הוא כבר לא יכול היה לכתוב "קונצ'רטו גרוסו" בארוקי, ומן הצד האחר, המחשבה על כך שכל אחד מהסולנים צריך לקבל "הובלה נושאית" ושגוף הסולנים ככזה צריך ליצור אמירה שהיא מובחנת מזו של התזמורת העמידו בפני המלחין קשיים מבניים אמתיים. זו אולי הסיבה שבטהובן עצמו היסס בדבר הכותרת ליצירה ובשלב מסוים חשב לקרוא לה "קונצ'רטנטה לכינור, לצ'לו, לפסנתר ולתזמורת". בעיה אחרת שעמדה בפני המלחין נגעה לאיזון (באלנס) בין הסולנים ובין עצמם, ובינם לבין התזמורת. אפשר להניח שזו אחת הסיבות לכך שתפקיד הצ'לו ביצירה עושה שימוש רב במנעד הגבוה של הכלי, ושחלק גדול מהנושאים ביצירה מוצג לראשונה על ידי הצ'לו.

בימי חייו של בטהובן בוצע הקונצ'רטו רק פעם אחת (אין לנו מושג אם ידי הפסנתרן היו מלכותיות או לא) וזכה להצלחה קטנה מאוד. גם בקרב חוקרי בטהובן חלוקות הדעות ביחס לערכה של היצירה. פול בקר שכתב את הביוגרפיה החשובה על בטהובן אף טען שלקח ליצירה זמן עד שפילסה דרכה אל במות הקונצרטים והפכה לחלק אינטגרלי מהרפרטואר.

עד כמה מורכב האתגר הקומפוזיטורי שלקח בטהובן על עצמו אפשר ללמוד מכך שאיש לפניו לא כתב קונצ'רטי משולשים וחובבי הז'אנר נאלצו להמתין עד שמלחינים כמו מרטינו, מאליפיירו, ואלן טאפה צוויליך יוסיפו לסוגה נדבך היסטורי עכשווי.

בטהובן: קונצ'רטו מס' 5 לפסנתר ולתזמורת ("הקיסר")

השנה היא 1809. זירת ההתרחשות – וינה. כוחות הצבא הצרפתי בראשות נפוליאון צרים על העיר וקולות הארטילריה מחרישת האזניים נשמעים מכל עבר. "אני מוקף ברעשים של תותחים ותופים ובמראות של סבל אנושי" כתב בטהובן למוציא לאור שלו. עבור בטהובן, המולת המלחמה לא יצרה רק מועקה נפשית, בשלב זה שבו אובדן השמיעה שלו היה כבר בשלבים מתקדמים, הוא נאלץ להתגונן מהרעש בכל דרך אפשרית. ידוע שהסתגר בייאוש בביתו של אחיו כריסטוף תוך שהוא מכסה את אזניו בכר.

ועדיין, גם בתנאים הקשים האלו הצליח בטהובן לכתוב. הקונצ'רטו החמישי לפסנתר, סונטת "הפרידה" ורביעיית כלי הקשת אופ' 74 הן הבולטות ביצירות שכתב באותה תקופה.

הפרטיטורה של הקונצ'רטו החמישי לפסנתר, "הקיסר" (שם שלא ניתן ליצירה על ידי בטהובן עצמו) מעידה על כך שבטהובן היה איש של מאבקים אישיים ויצירתיים. הצורה המוזיקלית המקובלת הייתה עבורו רק עילה "להתנגח" בה, והקונצ'רטי לפסנתר היו בעת ההיא "מעבדה" מרתקת לניסויים מוזיקליים.

פתיחת הקונצ'רטי הרביעי והחמישי לפסנתר מציגה מערכת יחסים לא שגרתית בין הסולן והתזמורת. אם בקונ'צרטו הרביעי הקדימה מנגינת פסנתר מזדמרת את התצוגה התזמורתית, הרי שבקונצ'רטו החמישי ב-מי במול מג'ור משמיע הפסנתר, עוד בטרם הספיק הקהל "לחמם את כיסאו", סדרת תרוצות (פסז'ים) וירטואוזית, מעין "קדנצה" שנמצאת בתחילת הפרק ולא בסופו. התזמורת משמשת בתור "קטליזטור" למוזיקה הפסנתרנית הזו, והפסנתר נתפס כמהדהד וכ"מגיב" אל האמירה התזמורתית המתומצתת מאוד. מיד לאחר רצף הקדנצות הזה מנגנת התזמורת תצוגה נושאית נרחבת, סימפונית כמעט בהיקפה ובתזמורה. כבר ברגעים האלה, מבינים המאזינים שחשיבותה של התזמורת ביצירה הזו גדולה. היא לא משמשת רק ליווי, אלא היא ממלאת תפקיד נושאי והבעתי חשוב מאוד. חידושים נוספים בקונצ'רטו אפשר למצוא בחטיבת המעבר בין הפרק השני לשלישי (שבה עובר הנושא של הפרק השני סוג של מטמורפוזה) והשימוש בטימפני בתוך הקדנצות הפסנתרניות בפרק הראשון והשלישי (מה שמחייב את המנצח והפסנתרן להיות מדויקים מאוד וחופשיים פחות  מהבחינה הריתמית בנקודות האלו). גם אם הקונצ'רטו הזה מזוהה בעיקר עם ה"קיסריות" החגיגית (ויש האומרים – התוקפנית) של המקצבים הצבאיים שמנגנים כלי הנשיפה ממתכת והטימפני, הוא כולל עדיין את אחת המנגינות הליריות הנפלאות של בטהובן, הפותחת בנגינת כלי קשת חרישית את הפרק השני, ובפרטיטורה אנחנו מוצאים שימוש לא שכיח של המלחין במינוח "dolce" – במתיקות.

הפתיחה "לאונורה" מס' 3

לאונרד ברנשטיין, אחד המוזיקאים המודעים ביותר למעשה היצירה כתב פעם במאמר נפלא על מוזיקה לקולנוע (בעקבות הפרטיטורה שכתב לסרטו של איליה קאזאן, "חופי הכרך") על הסכנה האורבת ל"מוזיקה פונקציונלית" להאפיל על הדרמה שהיא אמורה לשרת[1]. מקרה דומה (כמעט) קרה לבטהובן כאשר כתב את הפתיחה "לאונורה" (3) " לאופרה שלו "פידליו". חוקרים, מבקרים ומבצעים חוו את התחושה שהפתיחה הזו היא כל כך דרמטית, כל כך סוחפת, כל כך מעניינת, שהיא מאפילה באיזשהו אופן על מה שמתרחש אחריה (אופרה דרמטית-טרגית למקרה שתהיתם). מצב שכזה הוביל מנצחים שונים "להפקיע" את "לאונורה 3" מהפונקציה ה"פתיחתית" שהייתה אמורה למלא ולבצע אותה לפני הפינלה של האופרה. אנחנו יודעים שמנצחים דגולים כמו טוסקניני ומהלר נהגו לעשות זאת. דרך אחרת "להתמודד" עם האיכות העצמאית של היצירה היא להשמיע אותה (כפי שקורה הערב) כיצירה עצמאית. מי שמכיר קצת את סוגיות המספור של יצירות בטהובן לא יופתע ש"לאונורה" 3 היא בעצם הנסיון השני של בטהובן לכתוב פתיחה ל"פידליו" (הראשון נקרא משום מה "לאונורה 2"  (לאונורה 1 נכתבה לביצוע שלא יצא לפועל בפראג והתגלתה אחרי מותו של המלחין), גם אם האינטנסיביות, הדרמה והסיפור שהפתיחה הזו מספרת יכולים להיות לרועץ בקונסטלציה אופראית, הרי שלמאזינים לה באולם הקונצרטים מזדמן לחוות גרסה מוקדמת לסוגת ה"פואמה הסימפונית" שפרחה בהמשך תחת ידיהם של ליסט, שטראוס ואחרים. ב"לאונורה" 3 יש את כל המרכיבים הדרמטיים הרצויים: מן הצלילים העולים, קדרותו של בית הכלא, געגועיו של האסיר, האהבה האין-סופית ופתרונו המרהיב של הקונפליקט, המוזיקה עושה שימוש בכלים הבטהובניים המוכרים: תזמור אפקטיבי, דחיסות הרמונית, מלודיות נוגעות ללב, סיום מהיר וסוחף ובעיקר איזשהו תבלין כמעט בלתי נתפס של "דרמה", היכולת לתזמר סולם יורד באופן שהופך אותו לסיפור של ממש והיכולת להלחין אי שקט שמגיע אל פתרונו רק בחטיבה המסיימת של היצירה.

כתיבה: פרופ' עודד זהבי

טווח מחיר

משך האירוע

כשעתיים כולל הפסקה

משך האירוע

כשעתיים כולל הפסקה

טווח מחיר

עקבו אחרינו