עד כמה היו רחוקות רוסיה ואמריקה זו מזו מן הבחינה התרבותית בחלקה הראשון של המאה העשרים? רוסיה ואמריקה, זו לצד זו מוצגות בקונצרטים מרתקים עליהם מנצח וסילי פטרנקו יליד לנינגרד והבריטון יליד אינדיאנה תומס המפסון.

תומס המפסון, בריטון לירי קנה לעצמו שם עולמי לא רק בגלל מכלול ההישגים העצום שלו שנע מהאופרות של רוסיני ועד למוזיקה של בריטן (שאת "רקוויאם המלחמה" שלו הוא שר ממש בימים אלו בווינה) ושל הנצה, ולא רק בגלל שהופיע בכל בית אופרה חשוב, תחת שרביטו של כל מנצח בעל שיעור קומה, אלא גם בגלל העיסוק העכשווי שלו במוזיקה אמריקאית. תהיה זו מוזיקה קונצרטנטית, עיבודים של שירי עם או מוזיקה שנכתבה לבמה האמריקאית הקלה. "היכולת והרצון של המפסון לעסוק בכל כך הרבה סוגים של מוזיקה היא סימן לעמדה שנוקט אמן בשל, סקרן ובעל יכולות גבוהות" נכתב עליו ב"גארדיאן".  הוגו וולף וקול פורטר הם שילוב נדיר שאותו מביא המפסון (יליד 1955 לכל המעוניינים) לסדרה זו.

צ'רלס אייבז (נולד בדנבורי, קונטיקט, ארה"ב 1874, נפטר בניו יורק, מאי 1954). נחשב למלחין האמריקאי החשוב ביותר במאה העשרים בתחום המוזיקה האמנותית.
אייבז היה אדם ומלחין יוצא דופן; על אף שהיה מלחין חשוב, התפרנס כסוכן ביטוח מצליח. הוא היה בקי במוזיקה עממית אמריקאית ובמוזיקה העממית של הכנסייה הפרוטסטנטית (ביצירותיו מופיעים ציטוטים מובהקים של מנגינות ושירי עם), אבל כתב מוזיקה שבחלקה הגדול הייתה מתוחכמת, ניסיונית ונועזת. הוא העריץ את הפזמונאי סטיבן פוסטר אבל הפך לדמות מובילה ולמקור השראה למלחיני האוונגרד האמריקאי, הוא היה נגן העוגב הצעיר ביותר שקיבל משרה בארצות הברית, אבל היה גם אתלט מצטיין וקפטן של קבוצות כדורגל וכדור בסיס. הוא זכה לתהילה עצומה בשנותיו המאוחרות, אבל לא הצליח לעורר עניין ביצירותיו סמוך למועד כתיבתן. הוא היה מלחין פורה אבל חזר שוב ושוב אל יצירות נעורים שלו וכתב להן גרסאות מחודשות. הוא היה איש עסקים ממולח שמכר בשנים מסוימות יותר פוליסות ביטוח מכל סוכנות ביטוח אחרת בארצות הברית, אבל היה גם פילנטרופ נדיב שהקים אתר נופש למשפחות מעוטות אמצעים ואימץ תינוקת חולה לבת. הוא היה איש רומנטי שהאמין שההשראה המוזיקלית יכולה וצריכה לבטא רגעים של אושר צרוף, אבל ביצירותיו אפשר לשמוע גם הדים לקדרות ולעצב. הוא יצר שפה מוזיקלית משלו, אבל היה מוכן בכל עת לשבור את הכללים המקובלים, גם את אלה שיצר בעצמו כדי לשרת אמת הבעתית בצורה הנכונה ביותר. יש האומרים שתמהיל כזה יכול היה להיווצר רק באמריקה של תחילת המאה העשרים. המוזיקה של אייבז משלבת בין מסורות של מוזיקה עממית אמריקאית לבין אסתטיקה וטכניקה קומפוזיטוריות שמקורן במוזיקה אירופאית. בעזרת סגנונו הייחודי שהציג זה לצד זה מרכיבים מוזיקליים רב-סוגתיים, הצליח אייבז לתאר ולשקף ברבות מיצירותיו את נופי הצליל ואת המזג האמריקאי. הוא הצליח לשלב, לעתים באותו הפרק או באותה חטיבה מוזיקלית, חומרים מוזיקליים השונים לחלוטין באופיים. והוא עשה זאת באופן שהיה ייחודי לו. יצירות כמו "סנטרל פארק בחושך" "מחנה פוטנם", "הארבעה ביולי", או "יום הולדתו של וושינגטון" השתמשו במוזיקה אמריקאית מוכרת כדי לתת את התחושה של הזמן והמקום המתוארים.
ישראל פוטנם היה גנרל שנלחם בגבורה ובהצלחה במלחמת העצמאות האמריקאית (1783-1775). אתר הזיכרון שהוקם לכבודו ב-1887 הוא נושא יצירתו של אייבז "מחנה פוטנם".
אייבז עצמו כתב מעין "סיפור מסגרת" להתרחשות בפרק הזה אבל אפשר בהחלט ליהנות ממנו גם כמוזיקה שאיננה בהכרח תכניתית. מעניין גם השילוב של מנגינות עממיות ועממיות למחצה ביצירה, הדיאלוג שנוצר בין כרומטיות א-טונאלית כמעט ובין פשטות ריתמית ולאווירה המורכבת של מעין חלום מעין התגלות (חילונית לחלוטין) שמאפיינת רבות מיצירותיו התזמורתיות של אייבז.

בשנת 1944 הייתה רוסיה שקועה עד צוואר בקרבות מלחמת העולם השנייה. באתר נופש שנועד לאמנים, כ-70 קילומטר צפונית למוסקבה, כתב סרגיי פרוקופייב את הסימפוניה החמישית שלו, שבה ראה ביטוי לעצמתה ולחירותה של רוח האדם. זוהי דוגמה מעניינת למוזות משוררות בעת שבה יורים התותחים. באיזה אופן השפיעה המלחמה המתחוללת על היצירות המוזיקליות שנכתבו בעת הזו ? האם אפשר לראות קווי דמיון "לאומיים" בין המוזיקה של פרוקופייב ובין יצירות שכתב למשל שוסטקוביץ' בשנות המלחמה ואחריהן?  האם הנסיבות היו אלו שגרמו למלחין לחזור אחרי 16 שנה לצורת הסימפוניה? האם היו אלו הגאווה הלאומית או "רוח הזמן" שגרמו למשל למנצח סרגיי קוסוביצקי לכתוב לקראת הבכורה האמריקאית של היצירה (תשעה חודשים אחרי בכורתה העולמית במוסקבה) ש"זהו האירוע המוזיקלי החשוב ביותר מזה זמן רב, אולי החשוב מאז ברהמס או צ'ייקובסקי. זה איננו האתמול. זו היצירה של ההווה ואולי של העתיד". הצלחתה המתמשכת של הסימפוניה החמישית, ההקלטות הרבות שזכתה להן והעובדה שהיא אהודה על מנצחים תזמורות וקהלים גדלים והולכים מעידים שחזונו של פרוקופייב והתלהבותו של קוסוביצקי רלוונטיים גם לימינו.