אגתון מספר על כל התכונות הטובות של ארוס, על כך שהוא הצעיר באלים, בורח מהזִקנה, יפה, טוב, מתון, אמיץ, חכם, ועושה שלום בין בני האדם. עבור ברנשטין זהו החלק הכי מרגש בכל הדיאלוג. בפרק הארוך יש זמן לתהליכים ממושכים, ולהגעה רומנטית לשיאים מוזיקליים. בעוד בדיאלוג סוקרטס מגחיך לחלוטין את אגתון, בסרנדה ברנשטין נותן לו כבוד. נאומו של סוקרטס מתאר את תורת האהבה כפי שלמד מהאישה החכמה דיוטימה. ייתכן כי הדיאלוג בין הכינור הסולן לבין הצ'לו מקביל לשיחה בין השניים. בעוד שאצל אפלטון נאום זה הוא שיא הדיאלוג, אצל ברנשטין קטע זה הוא רק מבוא לחלק האחרון, בו אלקיביאדס הלוחם הנאה וחבר מרעיו מתפרצים למשתה. יש יותר מרמז למוזיקת ג'אז בחלק זה, "אמצעי הביטוי הטבעי של מלחין אמריקאי בן ימינו החדור ברוחו של אותו משתה נצחי", כפי שכתב המלחין עצמו. היצירה נוגנה לראשונה בתיאטרון לה פניצ'ה בוונציה, עם הכנר אייזק שטרן כסולן והתזמורת של תיאטרון לה פניצ'ה בניצוחו של המלחין. בהמשך אותה עונה ניצח ברנשטין על הפילהרמונית הישראלית עם אותה יצירה בכמה ערים באיטליה, גם הפעם עם שטרן כסולן. המבקרים האיטלקים לא התלהבו מהיצירה, אך ברנשטין החשיב אותה ליצירתו "הרצינית" הטובה ביותר. הביוגרף של ברנשטין, המפרי בורטון, שהלך לעולמו בחודש שעבר, כתב שהיצירה היא "דיוקן של ברנשטין עצמו: גדול ואצילי בפרק הראשון, ילדותי בשני, שובב בשלישי, שליו ועדין ברביעי, נביא זעם שהופך למנפץ אלילים ג'אזיסט בחמישי". , זמן 1951 ברנשטין קרא את "המשתה" בקיץ קצר לפני שנישא לשחקנית פליסיה מונטאלגרה. יש להודות שהחיבור בין היצירה המוזיקלית ליצירה הפילוסופית אינו מהודק. רבים טענו בתוקף כי היצירה כלל לא נכתבה על בסיס אותו משתה, אלא שהתיאור הודבק לה בדיעבד. אולם, אני רוצה לטעון שלבחירה דווקא בדיאלוג הזה יש חשיבות היסטורית־תרבותית גדולה מהבקיאות בפרט זה או אחר. כפי שכותבת מתרגמת הדיאלוג לעברית, מרגלית פינקלברג, דגם האהבה המתואר במשתה הוא פֶּדֶרַסְטְיָה, התנהגות הומוסקסואלית שהייתה נפוצה בקרב גברים יוונים בני מעמד חברתי גבוה במהלך התקופה שקדמה לנישואים והקמת משפחה. של המאה 60־ במשך מאות שנים, עד שנות ה הקודמת, הממסד המחקרי ניסה להתעלם מהנושא או להכחיש שבכך עוסק הדיאלוג, אפילו שיש לבצע תעלולים פרשניים הזויים כדי להתעלם מכך. כפי שכותב דידיה אריבון בספרו "הרהורים בשאלה ההומואית", במהלך השנים הקריאה ב"המשתה" נתנה לגברים שנמשכו לגברים לגיטימציה עצמית, אפשרות להיות גאים במי שהם, לגבש זהות אישית חיובית למרות משקל האיסורים והטאבואים שהחברה הציבה בפניהם, ולראות בעצמם ממשיכים של תרבות יוון המפוארת. ככל הנראה ברנשטין אכן אהב את פליסיה, אבל בין אם היה הומו או ביסקסואל, אין ספק שהוא נמשך לגברים אחרים וקיים קשרים עם גברים אחרים במשך כל חייו (לרבות בביקוריו בישראל). כתיבת יצירה על בסיס "המשתה", של המאה הקודמת, היא מתנה 50־ בשנות ה גדולה שהעניק ברנשטיין לקהילה שלמה. עודד שני-דור
RkJQdWJsaXNoZXIy NDUxMg==