א מ ר י ק א י ב פ ר י ז )1937-1898( ג'ורג' גרשווין אביו של גרשווין, מוריס, העיר פעם על אמריקאי בפריז: "זוהי מוזיקה חשובה מאוד – מנגנים דקות!" "מוזיקה חשובה" זו 20 אותה במשך הוזמנה על ידי ולטר דאמרוש, מנצח וחסיד של מלחינים אמריקאיים בני זמנו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. היצירה בוצעה בידי התזמורת 1928 בדצמבר 13־ לראשונה ב הפילהרמונית של ניו יורק באולם קרנגי תחת שרביטו של דאמרוש, ולמרות הביקורות המעורבות שקיבלה, היא הייתה ניצחון לגרשווין בהמשך להצלחת שתי יצירותיו הקודמות, רפסודיה בנוסח בלוז וקונצ'רטו לפסנתר בפה. היא נחשבת כיום, ביחד עם שתי היצירות הללו, לציון דרך בהתפתחותו של הרפרטואר הקונצרטי האמריקאי העצמאי. משלהי המאה התשע עשרה ועד לשנות העשרים של המאה העשרים הייתה פריז המרכז הבלתי מעורער של אומנות מבריקה וחדשנית, אבן שואבת למלחינים, אומנים, משוררים ותיירים אמריקאיים. גרשווין לא היה מחוסן מקסמיה של עיר האורות, ואמריקאי בפריז מהווה תמונה נוסטלגית המעבירה את קולותיה של הבירה הצרפתית. נסע גרשווין לאנגליה לצורך הפקת 1926־ ב "ליידי, היי טובה" בכיכובם של פרד אסטר ואחותו אדל. חופשה קצרה מעבר לתעלת למאנש הניבה פרי עסיסי: רעיון לכתיבת פואמה מוזיקלית על פריז. הוא עזב את העיר עם רעיון מוזיקלי מקורי, הנושא החצוף של הטיול הרגלי שפותח את אמריקאי בפריז. "הוא כל כך מושלם כשלעצמו, עד כי איני יודע לאיזה כיוון להמשיך", התוודה גרשווין בפני המארחת שלו, מייבל שירמר. כשהיא לקחה אותו לקניות בשדרת לה גרנד ארמֶה, שם היו מרוכזות אז חנויות לממכר חלקי חילוף למכוניות, הוא רכש מספר צופרי מוניות, שאותם שילב מאוחר יותר בפרטיטורה הצבעונית. במהרה החלו לנבוע ממנו רעיונות מוזיקליים בשפע. חלפו שנתיים לפני שהשלים גרשווין את היצירה במהלך ביקור נוסף בפריז. בראיון הסביר המלחין: "יצירה חדשה זו, שהיא לאמיתו של דבר בלט רפסודי, כתובה בצורה חופשית וזוהי המוזיקה המודרנית ביותר שכתבתי עד כה. החטיבה הפותחת מתפתחת בצורה צרפתית טיפוסית, בסגנון של דביסי וחברי השישה, למרות שכל הנושאים מקוריים. מטרתי כאן היא להציג את התרשמויותיו של תייר אמריקאי בפריז, בעת שהוא מהלך בחוצות העיר, מקשיב לרעשי הרחוב השונים וסופג את האווירה הצרפתית. כמו ביצירותיי התזמורתיות האחרות, לא התאמצתי להציג תמונות מדויקות במוזיקה זו. הרפסודיה היא תוכניתית רק באורח אימפרסיוניסטי, כך שהמאזין הבודד יוכל לזהות במוזיקה תמונות בהתאם לדמיונו האישי. בעקבות החטיבה העליזה הפותחת מגיע בלוז עשיר עם מקצב חזק מתחת לפני השטח. ידידנו האמריקאי, שכפי הנראה נכנס לבית קפה לאחר טיול רגלי, נכנע לגל של געגועים הביתה לאחר שלגם מספר כוסיות. ההרמוניה כאן מרוכזת מאוד ובה בעת פשוטה יותר מאשר בחטיבה הקודמת. הבלוז מגיע לשיא ובעקבותיו מופיעה קודה (סיומת), שבה אווירת המוזיקה חוזרת אל החיוניות התוססת והשופעת של הפתיחה עם ההתרשמויות מפריז. נראה כי האמריקאי המתגעגע, לאחר שעזב את בית הקפה ושב אל האוויר הצח, השתחרר מתחושת הגעגועים והבלוז ושב להיות המשקיף העירני על חיי פריז. בסיום, מנצחים רעשי הרחוב והאווירה הצרפתית." צילי רודיק דקות 20־ כ
RkJQdWJsaXNoZXIy NDUxMg==