וזכו 1865־ סימפוניים מלאים אשר התגלו רק ב לכינוי "הסימפוניה הבלתי גמורה". כמה מכתבים של שוברט לחבריו מעידים שהוא החל לעבוד , בעת 1825 על סימפוניה גדולה בקיץ של שנת ששהה בעיירות הנופש האוסטריות גמונדן ובאד גסטיין. על כתב היד של הסימפוניה ששומאן גילה אצל פרדיננד שוברט נכתב, ליד חתימתו ."1828 הקבועה של פרנץ שוברט, התאריך "מרץ במשך שנים חשבו שהסימפוניה נכתבה בשנת חייו האחרונה של המלחין, וכי היצירה שהחל אבדה, אולם כיום הדעה 1825 לכתוב בקיץ המקובלת בקרב החוקרים היא שהסימפוניה היא לא אחרת 1825 שהחל שוברט לכתוב בקיץ מאשר הסימפוניה "הגדולה". שוברט נתן את היצירה לאגודת ידידי המוזיקה בווינה וערך בה מספר תיקונים לכל המאוחר . היצירה זכתה לחזרת קריאה 1827 באוגוסט בידי תזמורת האגודה, אך לא זכתה לקונצרט פומבי בחייו של המלחין. ככל הנראה שוברט המאוכזב ניסה למכור את היצירה למוציא לאור " כדי שייראה 1828 אחר, וכתב על התווים "מרץ כאילו מדובר ביצירה חדשה. תהיה שנת כתיבתה אשר תהיה, הסימפוניה "הגדולה" אכן ראויה לשמה. היא לא רק גדולה 45 יחסית במשכה (משך הביצוע משתנה בין דקות ללמעלה משעה, בהתאם לטמפו (מפעם) ולהחלטות המנצח על ביצוע או השמטת סימני החזרה) או בתזמורה (היא כתובה לכלי קשת, זוגות חלילים, אבובים, קלרינטים, בסונים, קרנות, חצוצרות, שלושה טרומבונים וטימפני) - היא בעיקר גדולה באיכותה, ביופיה ובמקוריותה. אין פלא שמכל הסימפוניות ששוברט כתב זוהי המבוצעת ביותר. שוברט מסרב לקִטלוג כמלחין "קלאסי" או "רומנטי". בסימפוניה זאת הוא מצליח לשמור על כל מוסכמות הסימפוניה הקלאסית תוך הרחבה משמעותית של התזמור, המשך והצורה, מבלי לאבד לרגע יופי, אלגנטיות, וטעם טוב. ברגע משמעותי אחד ובלתי נשכח בפרק השני של הסימפוניה חוצה שוברט את גבולות הסגנון, ומתגלה כאומן בוגר, מקורי ופורץ דרך מאין כמוהו. מקובל להגיד על שוברט כי הוא מצטיין בכתיבת מנגינות יפות וארוכות, אולם, מבחינתי, שוברט מצטיין בראש ובראשונה בפיתוח החומרים המוזיקליים. אלה בדרך כלל פשוטים, כמעט נאיבים, כמו הנושא בנגינת הקרנות הפותח את הסימפוניה. במהלך המבוא האיטי לפרק הראשון זוכה הנושא לווריאציות הולכות ומתפתחות בתזמור, בדינמיקה, בעומס הרגשי ובמרקם, וביניהן קטעי מעבר שונים. הווריאציות וקטעי המעבר הולכים ומתעצמים עד שאנו מרגישים כי הטמפו האיטי לא יכול להכילם, ואז מתחלף המבוא האיטי בנגינה מהירה. חלקו המהיר, העיקרי של הפרק, כמו הפרק הרביעי ביצירה, כתוב בצורת הסונטה הקלאסית: חטיבת תצוגה (אקספוזיציה) יוצאת מסולם הבית לסולמות אחרים ומציגה את הנושאים השונים, אלה מתפתחים תוך שוטטות אל סולמות רחוקים בחטיבת הפיתוח, וחוזרים שוב, מפויסים, בסולם הבית בחטיבת המחזר (רפריזה). הנושא הראשון בפרק הראשון מנוגן בקריאות במקצב מנוקד בכלי הקשת, בחצוצרות ובטימפני, המתחלפות עם נגינת טריולות (קבוצות של שלושה צלילים שווי משך) בכלי הנשיפה. הן המקצב המנוקד והן הטריולות היו נוכחים במבוא האיטי, על כן אנו לא מרגישים כאן בהתחלה חדשה, אלא בהמשך טבעי למבוא. הנושא השני בפרק מנוגן בכלי הנשיפה מעץ על רקע תנועה בלתי פוסקת בכלי הקשת. בנקודה בה כל מלחין לפניו היה מסיים את חטיבת התצוגה מציג שוברט מה שנשמע כנושא חדש בשלישיית הטרומבונים, אולם אין זו אלא מנגינה המבוססת על חלק ממנגינת הקרן שפתחה את הפרק, מלווה במוטיבים מהנושא השני המנוגנים בשאר התזמורת. הפרק מסתיים בקודה (חטיבת סיום) ארוכה במיוחד, המביאה לשיא את נושא המבוא מתחילת הפרק בתזמור מלא ומרשים. עם פתיחתו של הפרק השני איש אינו יכול לנחש לאילו מחוזות הוא יגיע. אל מול שמיניות מונוטוניות בכלי הקשת הגבוהים הקונטרבסים מנגנים באופי תהלוכתי, וסולו האבוב המארשי מגשים את פונטציאל התהלוכה. בהמשך הפרק מופיעים נושאים נוספים, המעדנים ברכותם את המארש. סולם הפרק (לה מינור), האופי התהלוכתי, וההבדלים בין נושא מארשי לנושא רך, הביאו רבים להשוות בין פרק זה לבין אחד מפרקי הסימפוניה הגדולים ביותר בספרות המוזיקה - הפרק השני מתוך הסימפוניה השביעית של בטהובן. אולם שוברט לא רק
RkJQdWJsaXNoZXIy NDUxMg==