מסתכל אחורה אלא אף צופה את העתיד לבוא. השימוש המדויק בכלי התזמורת, תוך רתימת האופי הייחודי של כל כלי, המעברים בין נגינה המבוססת על משפחות כלים בשלמותן לבין נגינה קאמרית של כמה כלים בלבד, וכן השימוש במקורות סגנוניים שונים מקדימים בעשורים רבים את גוסטב מהלר במיטבו. שוברט מפרק ומרכיב מחדש את החומרים המוזיקליים באופן חכם, יצירתי והדרגתי. בתום תהליך ארוך שנמשך למעלה ממחצית הפרק, אנו מגיעים לשיא דינמי, הרמוני ותזמורי. המוזיקה כה חזקה, עשירה וכואבת, המחשה אולטימטיבית של חוויית הנשגב שהעסיקה כה רבות את אומני הרומנטיקה. אז עושה שוברט את הבלתי ייאמן - ומפסיק. התזמורת משתתקת, אוספת את השברים, ומתחילה מחדש באחד מנושאי הפרק הענוגים. כאן מתגלה שוברט כמי שלא רק מותח את הקווים, אלא אף יוצא מהם ומגדיר אותם מחדש. מתוך השבר הגדול מתגלה כוחו כמלחין חד פעמי, וכוחנו כמאזינים המסוגלים לחוות יצירה כזאת. לאחר שני פרקים כל כך משמעותיים עומד שוברט בפני אתגר גדול. לפי אידיאל האיזון הקלאסי, על שני הפרקים הבאים להיות קלילים יותר באופיים מקודמיהם, אך אסור שיהיו קצרים מדי. רק פרקים שיצליחו להיות בעלי אופי קל יותר אך עדיין בעלי נפח משמעותי ואופי מכובד יוכלו להתאים לסימפוניה בכללותה. שוברט, כמובן, עומד באתגר. פרק הסקרצו שובב, עליז, ומלא בחן וינאי. באמצעו, הקרנות חוזרות על אותו צליל פעמים רבות ובכך לוקחות אותנו אל חטיבת הטריו. שם זורחים כלי הנשיפה מעץ בריקוד אלגנטי ורחב יריעה על רקע תבניות ליווי כמו־ואלסיות בכלי הקשת ובכלי הנשיפה ממתכת. האנרגיה ההרואית המתפרצת בה מתחיל הפרק המסיים עשויה להזכיר לנו את פתיחת "דון חואן" שנוגנה בתחילת הקונצרט (שכמובן נכתבה עשורים לאחר הסימפוניה). לאחר פיתוח של הנושא הראשון, ההרואי, משתתקת התזמורת למשך שתי תיבות, ואז מנגנות הקרנות ארבעה צלילים חוזרים. בעקבותיהן מנגנים כלי העץ את הנושא השני של הפרק. נושא זה כה ענוג ומהפנט, עד שלמאזינים קל, אבל ממש לא כדאי, לפספס את הליווי האנרגטי הבלתי פוסק של כלי הקשת, ובמיוחד את הצ'לי והקונטרבסים המנגנים אקורדים מפורקים בפיציקטו (פריטה). בחטיבת הפיתוח מציג שוברט - ראשית בקלרינטים ולאחר מכן בשאר כלי התזמורת - את הנושא השני באופן מעוות מעט. הוא נשמע קצת חדש אבל קצת מוכר - כן, זוהי פרפרזה לנושא "האודה לשמחה" מהסימפוניה התשיעית של בטהובן. מחווה עדינה ואוהבת למלחין הענק. בקודה הנרחבת של הפרק מביא שוברט לשיא את מוטיב ארבעת הצלילים החוזרים. התזמורת מאיימת להתפרק, אולם בסופו של דבר, באופן שנדמה כטבעי ביותר, כאילו אי אפשר אחרת, מחזיר שוברט הכול למקומו בשלום. כשרוברט שומאן גילה את הסימפוניה הוא כל כך שמח, והביא את התווים לחברו פליקס מנדלסון. מנדלסון ביצע את היצירה לראשונה במרץ 21־ עם תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג ב , והשאר היסטוריה. הסימפוניה התשיעית 1839 של שוברט הוכיחה מעבר לכל ספק שעדיין אפשר לכתוב סימפוניה שתהיה יצירת מופת מקורית ועצמאית, מבלי להיות צל חיוור של יצירות בטהובן. בעקבות הגילוי הלחינו מנדלסון ושומאן את הסימפוניות הבוגרות שלהם, בהן השפעת "הגדולה" של שוברט מורגשת מעבר לכל ספק, ובעקבותיהם באו רבים אחרים. שומאן שמר את העט שמצא על הקבר של בטהובן. עם העט הזה הוא כתב את הסימפוניה השנייה שלו, ואת המאמר המפורסם שלו על הסימפוניה "הגדולה" של שוברט, מאמר שכל אוהב מוזיקה יהנה לקרוא. בעמודים אלה ניסיתי להעביר ולו רק חלקיק מרוח אהבת המוזיקה ומרוח אהבת שוברט שנכתבה בדיו אותו עט באותו מאמר מפורסם. עודד שני-דור
RkJQdWJsaXNoZXIy NDUxMg==