ק ו נ צ ' ר ט ו ב ס ו ל מ ז ' ו ר ל פ ס נ ת ר ו ל ת ז מ ו ר ת )1937-1875( מוריס ראוול דקות 22־ כ ראוול הלחין את שני הקונצ'רטי שלו לפסנתר בעת ובעונה אחת: את הקונצ'רטו לפסנתר והקונצ'רטו 1929־31 בסול מז'ור הלחין בשנים .1929־30 ברה מז'ור (ליד שמאל) חוּבּר בשנים מלבד מחזור השירים דוֹן קִישוֹט אֶל דוּלְסינֵאָה ), הקונצ'רטי הללו הם יצירותיו האחרונות 1932( של ראוול, הביטוי הסופי של אחד היוצרים הגאונים והאקלקטים ביותר במוזיקה של המאה העשרים. למעשה, הקונצ'רטי לפסנתר הם החיבורים התזמורתיים ה"אבסטרקטים" היחידים מפרי עטו של ראוול; כל יצירותיו התזמורתיות האחרות נובעות מעולם התיאטרון או המחול, או תוזמרו מיצירות שנכתבו במקור לפסנתר. ראוול הקדיש את הקונצ'רטו בסול מז'ור ,)1966-1874( לפסנתרנית הנודעת מרגריט לונג שפרשנותה הסמכותית למוזיקה הצרפתית של תחילת המאה העשרים נבעה מקשרי הידידות שלה עם פוֹרֶה, דביסי וראוול. ביצוע הבכורה באולם 1932 של הקונצ'רטו בידי לונג בינואר פְּלֶייֶל בפריז, עם תזמורת לַמוּרה בניצוחו של המלחין, נחל הצלחה כבירה. לימים אף הקליטו לונג וראוול את היצירה. קלילות ואלגנטיות צרפתית, אלמנטים של ג'אז וסגנון נאו־קלאסי, מלודיות מרתקות ומקצבים סוחפים הם סימני ההיכר הבולטים של הקונצ'רטו. הכתיבה ההרמונית הנועזת והגוון התזמורתי הבלתי רגיל הם מרכיביו העיקריים של המצלול המיוחד במינו. בשני הפרקים החיצוניים עתירי הברק ניכרת השפעה של מוזיקה באסקית וספרדית (ראוול נולד לאם באסקית בסִיבּוּר שבצרפת, סמוך לגבול עם ספרד) וכן של גרשווין, סטרווינסקי, סן־סאנס וסאטי, בעוד שעל הפרק המרכזי, האיטי, שורה רוחם של מוצרט ופוֹרֶה (שמפיו למד ראוול קומפוזיציה). הקונצ'רטו מותיר רושם עז כבר מצליליו הראשונים: צליל יחיד ומצליף של השוֹט, ארפג'ים בי־טונליים של הפסנתר ונעימה שופעת עליצות בנגינת פיקולו סולן על רקע של פיציקטו (פריטה) וטרמולו (הרעדה) חרישיים בכלי הקשת ותיפוף כמעט בלתי נשמע. הארפג'ים בפסנתר הופכים לגליסנדוֹ (החלקת האצבעות על פני הקלידים) וחצוצרה סולנית משמיעה עתה את נעימת הפיקולו, שהיא הנושא הראשי של הפרק הראשון. לנושא השני, המנוגן תחילה בידי הפסנתרן לבדו, אופי חלומי למדי. השתלשלות המוטיבים המופיעה עתה נקטעת על ידי קטע פסנתרני דמוי טוקטה עם "קריאות ביניים" ג'אזיות של הטרומבון והחצוצרה. קטע זה מתפתח לשיא ואז, באורח בלתי צפוי, שב ונשמע הנושא הראשי. שאר הפרק מבוסס על כל האלמנטים הללו וכולל קדנצה נרחבת לפסנתר, שקודם לה קטע דמוי קדנצה (קואזי קדנצה) לנֵבֶל. מונולוג ארוך ודמוי נוֹקְטוּרְן לפסנתר ללא ליווי פותח את הפרק האיטי. אחרי חטיבה אמצעית קצרה משמיעה התזמורת את הנושא, בעוד שהפסנתר רוקם סביבו ערבסקות עשירות. פרק זה מצטיין בזרימה נינוחה ואלגנטית, במצלול מעודן ובהבעה פיוטית ענוגה. הפסנתרן הצרפתי אנרי ז'יל־מרשה טען כי מקור ההשראה של ראוול לפרק זה היה הפרק השני מתוך החמישייה לקלרינט ולכלי קשת מאת מוצרט, אולם ראוול, במיומנותו הגדולה, השכיל להצניע ולטשטש את המודל המוצרטי. פרק הסיום המסחרר מצטייר כמרוץ בין הפסנתר והתזמורת. "יללות קלרינט", כותב ז'יל־מרשה, "קטיעת הנושא בידי הפיקולו ונהמות טרומבון מציינות את שלביו השונים של המרדף." והוא מוסיף ואומר כי כאן "לובשת אומנות התעתוע של ראוול צורה חדשה בהותירה את המאזין בספק אם הפסנתר הוא הרודף או הנרדף." אורלי טל אלגרמנטה אדג'ו אסאי פרסטו
RkJQdWJsaXNoZXIy NDUxMg==