פתיחת העונה בניצוחו של להב שני

פתיחת העונה ה-86 בניצוחו של להב שני
את עונת 22/23 אנחנו פותחים עם תכנית שיש בה הכול, בדיוק כמו העונה כולה.

בתוכנית הראשונה של העונה נבצע שלוש יצירות מתקופות שונות, המבטאות כל אחת בדרכה חיפוש אחר שלווה ונחמה.
התשיעית של בטהובן, מופת של כתיבה סימפונית קלאסית, לצד שיא של וירטואוזיות סולנית בקונצ’רטו הרומנטי לכינור של סיבליוס ובכורה מקומית ליצירה של אחד המלחינים המוערכים והמצליחים של ימינו ארוו פרת. על הקונצרט ינצח להב שני, אליו יצטרפו זמרים בינלאומיים מובילים ומקהלת באך ממינכן והמקהלה הישראלית ע”ש גארי ברתיני לביצוע התשיעית של בטהובן שתעמוד במרכז הקונצרט. את הקונצ’רטו התובעני והסוער של סיבליוס תבצע הכנרת סאיאקה שוג‘י, שמנהלת קריירה מפוארת כסולנית ונגנית מוזיקה קאמרית ברחבי העולם. את היצירה “שירת הברבור” של ארוו פרט נבצע כאן לראשונה, ונציץ דרכה לתוך עולמו המוזיקלי והרוחני המסקרן של אחד המלחינים החשובים של ימינו. שלושה מלחינים, שלוש תקופות שונות, שלוש יצירות מופת שמנסות למצוא פיוס והשלמה בתוך הנפש הסוערת של יוצריהן.

בטהובן – הסימפוניה התשיעית
את הסימפוניה התשיעית, שהיתה גם האחרונה שלו, כתב בטהובן שלוש שנים בלבד לפני מותו. מצבו הנפשי והבריאותי היה מעורער, בין היתר בשל אובדן השמיעה ההדרגתי שחווה, שבשלב זה כבר הפך לחירשות מוחלטת.  בין אם בטהובן ידע שזו תהיה הסימפוניה האחרונה שיכתוב ובין אם לאו – הסימפוניה התשיעית מהווה שיא של הכתיבה הסימפונית של בטהובן: הידוק הצורה הסימפונית הקלאסית, פיתוח מתוחכם של נושאים, וחדשנות בתזמור ובהרמוניה שהפכו אותה לפורצת דרך. המאפיינים הללו, לצד המיתוס שאפף את נסיבות חייו של בטהובן בעת כתיבת הסימפוניה, הפכו אותה ליצירה שנחשבת לאבן דרך במוזיקה הקלאסית המערבית. ההמצאה המפתיעה ביותר של בטהובן מגיעה בפרק הרביעי והמפורסם ביותר של הסימפוניה, בדמות מקהלה וזמרים סולנים שמצטרפים לתזמורת. למרות אישיותו הקודרת של בטהובן והטרגדיה הגדולה של אובדן השמיעה, בטהובן בוחר לסיים את הסימפוניה האחרונה שלו בהצהרה של אופטימיות. הוא בוחר בשיר ”האודה לשמחה” של המשורר והפובליציסט הגרמני פרידריך שילר, שקורא לאחווה ושלום בין כל בני האדם. הטקסט האוטופי יחד עם התזמור הגרנדיוזי והמפואר של המקהלה והסולנים הופכים את הפרק האחרון של הסימפוניה לחגיגה מוזיקלית מרהיבה שמשקפת את הרצון של בטהובן למצוא נחמה ולהשאיר לעולם צוואה חיובית.  בשנת 1985 המנגינה המוכרת של הפרק הרביעי אומצה על ידי האיחוד האירופי שבחר להפוך אותה להמנון הרשמי שלו. כך קיבלה הסימפוניה את מקומה הנצחי בקאנון המוזיקלי המערבי.

סיבליוס – קונצ‘רטו לכינור
בגיל 15, אחרי שנים של לימודי פסנתר, ז‘אן סיבליוס מצא סוף סוף את האהבה האמיתית שלו, הכינור. ההתאהבות הייתה מיידית, אבל מאוחרת מדי. כנער מתבגר סיבליוס לא הצליח להתגבר על האתגרים הטכניים הכרוכים בנגינה בכינור, ויחד עם פחד במה משתק, ממנו סבל, הוא הבין במהרה כי החלום שלו להיות כנר וירטואוז כנראה לא יתגשם. עשרים שנה מאוחר יותר, סבליוס כבר היה מלחין מוכר ומצליח בפינלנד כאשר הוא מצא את הדרך לתת ביטוי לאותה התאהבות מוחמצת בכינור – הקונצ‘רטו לכינור שלו, שהפך לאחת היצירות המפורסמות והאהובות ברפרטואר הרומנטי לכינור. סיבליוס החל לעבוד על הקונצ‘רטו לכינור ב-1902, לאחר שביסס את עצמו כמלחין המוביל של האומה הפינית עם כמה יצירות סימפוניות שזכו להצלחה רבה. למרות ההצלחה המקצועית,  חייו הפרטיים של סיבליוס היו סוערים. הוא סבל מפרצי מלנכוליה ודיכאון שהובילו להתמכרות לאלכוהול, מחלה שגבתה מחיר כלכלי ומשפחתי כבד,  מאשתו ומשלושת ילדיהם הצעירים. סיבליוס הצליח לסיים את הקונצ‘רטו לכינור למרות רעשי רקע מבפנים ומבחוץ, אבל הקונצ‘רטו לא היה מושלם. היו בו נושאים מוזיקליים רומנטיים יפהפיים שמביאים לידי ביטוי את האופי המיוחד של הכינור, אבל סבל מעומס של רעיונות שהובילו לסרבול ומנעו מהיצירה להתאחד לכדי צורה קוהרנטית משכנעת. לאחר ביצוע הבכורה, הקהל הגיב בחיוב אך המבקרים קטלו את הקונצ‘רטו וסיבליוס רצה לגנוז אותה לעד. מי שהצילה את המצב (ואת הקונצ‘רטו…) היתה אשתו של סיבליוס, שהחליטה להעביר את המשפחה מהלסינקי לבית באזור כפרי ושקט בתקווה שהמעבר יעניק לבעלה את השלווה לה היה זקוק. ואכן, בשנת 1905 בביתו שבכפר, הרחק משאון העיר ופיתוייה, הצליח סיבליוס לערוך מחדש את הקונצ‘רטו ולממש את חלומו לכתוב יצירה שתבטא את הכינור על כל מאפייניו: וירטואוזיות מבריקה, ליריות סוחפת, אינטימיות נוגעת ללב. ההקלטה המופתית של יאשה חפץ מ- 1935 הוכיחה כי אכן מדובר ביצירת מופת לכינור, והפכה אותה לאחת היצירות הרומנטיות המוכרות והאהובות על הקהל והמבצעים כאחד.

ארוו פרט – ”שירת הברבור”
”שירת הברבור” כפי שתהיה מבוצעת לראשונה על במת הפילהרמונית הישראלית, היא גרסה שניה ליצירה שנכתבה במקור לעוגב ומקהלה על ידי ארוו פרת. החידוש הוזמן מפרת על ידי פסטיבל זלצבורג בשנת 2013, ובמהרה הפך פופולרי ומבוצע יותר מהיצירה המקורית. היצירה נכתבה על ידי פרת כדי לציין 200 שנה להולדתו של איש חשוב מאד, שכנראה אינו מוכר כלל לקהל הישראלי: הקרדינל ג‘ון הנרי ניומן – איש דת חשוב, מעניין ושנוי במחלוקת שחי באנגליה במאה ה- 19. ניומן חתר להביא מסורות ליטורגיות קתוליות אל הכנסיה האנגליקנית וגרם לסערה רבתי כאשר הכריז על עצמו כנוצרי קתולי בשנת 1845. פרת ביסס את היצירה על טקסט מקורי של ניומן, מתוך דרשה שנשא בשנת 1843 בעיירה ליטלמור, אנגליה. שמה של הדרשה היה ”חכמה ותמימות”, ואלה היו המילים המסיימות שלה (בתרגום חופשי): ”כאשר הערב מגיע, היקום הגועש משתתק, שאון החיים נמוג, והעבודה שלנו מסתיימת. אז יעניקו לנו רחמיו מקום מבטחים, מנוחה מקודשת, ושלוות עד”. המילים הפואטיות הללו התפרסמו בקרב הקהילה הנוצרית, תורגמו לשפות רבות והפכו חלק אינטגרלי מתפילות וטקסי הלוויה. הכתיבה של ארוו פרת מתאימה לטקסט של ניומן כמו כפפה ליד: השימוש בארכיטקטורה מוזיקלית של קווים אינסופיים, הטונאליות הייחודית שמשלבת בין שפה הרמונית רומנטית ואימפרסיוניסטית, ותזמור חם ועשיר שנצבע לרגעים בגוונים מיסטיים בזכות שימוש בנבל וכלי נשיפה מעץ. השלווה וההתכנסות פנימה עליהן מדבר ניומן בדרשה שלו,  מתגלות במלוא יופיין במוזיקה של פרת, שמעניק למאזיניו חוויה אמנותית ורוחנית כאחד.

המגניפיקט היא אחת היצירות האורטוריות הגדולות והמשמעותיות של באך בפרט ושל רפרטואר המוזיקה הבארוקית הנוצרית בכלל. באך כתב וביצע אותה כחלק מפסטיבל מוזיקה נוצרת לחג המולד, בלייפצייג – העיר שמעבר להיותה מרכז תרבותי באירופה של המאה ה- 18, היתה תחנה מקצועית חשובה עבור באך. המגניפיקט כתוב בשפה הלטינית, ומבוסס על פרקים מספר לוקס המספרים על גילוי ההריון של מריה הקדושה ומשמעותו של ההריון עבור האנושות כולה. המוזיקה מלאת חיות וצבעונית, נעה בין ניגודים מוזיקליים ורגשיים בתיאור מסעה המיוחד של מריה. את הביצוע שלנו יוביל להב שני יחד עם מקהלת באך ממינכן וסולנים בינלאומיים נפלאים, ביניהם זמרת הסופרן הישראלית חן רייס. קטעי הסולו הווקאליים מביאים לידי ביטוי אפיזודות רגשיות מגוונות, שיחד עם המקהלה והתזמורת מעניקים חוויה של חגיגיות בארוקית מרוממת.

באותו קונצרט בקונטקסט מוזיקלי שונה לחלוטין – תככב הפסנתרנית הנערצת מרתה ארגריץ‘ עם הקונצ‘רטו השלישי של פרוקופייב לפסנתר. הקונצ‘רטו הוירטואוזי של פרוקופייב הוא אחת היצירות האהובות על ארגריץ‘, שכבר שנים רבות מסעירה קהלים ברחבי העולם עם ביצועיה הפנומנליים שלו. בשל היותו פסנתרן מחונן בעצמו, פרוקופייב הכיר את הספקטרום הרחב של האפקטים המוזיקליים שניתן להוציא מהפסנתר, וכתב תפקידי פסנתר מאתגרים ומורכבים. ארגריץ‘ מתמודדת עם האתגרים הללו בקלילות הודות ליכולת הטכנית הנדירה שלה המאפשרת לה נגינה מבריקה ואלגנטית. יתרה מכך, ארגריץ‘ מצליחה להביא לידי ביטוי את התשוקה, העומק והספונטניות הקיימים בקונצ‘רטו הזה, המשקפים גם את האישיות האמנותית המהפנטת שלה עצמה.