fbpx

פתיחת העונה ה-86: להב שני מנצח על המגניפיקט, מרתה ארגריך מנגנת פרוקופייב

באך מגניפיקט – ניצוץ של גאונות ליטורגית 

בשנת 1723 יוהן סבסטיאן באך הצעיר מונה למנהל המוזיקלי ונגן העוגב של כנסיית סנט תומס בלייפציג. לייפציג היתה אז מרכז מוזיקלי שוקק, והתפקיד החדש היה הזדמנות חשובה עבור באך ומשפחתו המתרחבת. באך רצה להציג את עצמו ואת כשרונו בפני הקהל החדש של לייפציג, וניסה לחשוב מה תהיה הדרך המתאימה ביותר לעשות זאת. חג המולד שהתקרב היה הזדמנות מצוינת לכתוב יצירה ליטורגית חגיגית עבור הפסטיבל השנתי של הכנסייה, ולהטביע את חותמו האישי של באך כמנהל האמנותי החדש. המוזיקה הכנסייתית שנכתבה עד אז נטתה להיות מורכבת וכבדה, ובאך קלט בחושיו החדים שעליו לכתוב יצירה קלילה ונגישה לקהל. התוצאה הנפלאה היתה המגניפיקט: יצירה בת 12 פרקים קצרים, שאורכה הכולל הוא חצי שעה בלבד, והיא מבוססת על פרקים מספר לוקאס, המתארים את תקופת ההריון של מריה הקדושה משלב גילוי ההריון ועד הולדת ישו. כל פרק של המגניפיקט הוא כמו תמונה בגלריה, מתאר רגע בזמן כחלק מהמסע של מריה להעניק לאנושות את המתנה הגדולה ביותר. מה שהפך את המגניפיקט ליצירה אפקטיבית כל כך, היתה יכולתו של באך לשקף במוזיקה שלו את האיכויות הדרמטיות והרוחניות של הטקסט בכל פרק, תוך כדי איזון הפרקים באופן מופתי כחלק מהתמונה הגדולה של היצירה כולה.

המגניפיקט כתוב לחמישה סולנים, מקהלה, ותזמורת שנחשבה באותה עת לגדולה באופן מיוחד. באך עיבה את קבוצת כלי הנשיפה ונתן מקום של כבוד לחצוצרות, שכבר בפרק הפתיחה מעניקות למגניפיקט צבע בהיר וחגיגיות שמאפיינים אותו לכל אורכו. באך נותן למקהלה את תפקיד המספר כאשר היא מתארת את ההתרחשות העלילתית, בעוד שבקטעי הסולו של הזמרים מושם הדגש על תמות רגשיות והגותיות. המוזיקה של המגניפיקט מלאת חיות, ומספרת את סיפור הולדתו של ישו ברוח עליזה וסוחפת. התפקידים הסולניים וירטואוזיים ומלאי ברק, מקשטים את מילות הטקסט ומוסיפים לרושם העז שהיצירה מותירה על שומעיה.

הקהל בלייפציג של 1723 כנראה אהב את מה ששמע בפסטיבל חג המולד – באך נשאר בעיר עד יום מותו, ושם הגיעו לעולם יצירות ליטורגיות מונומנטליות כמו הפסיונים והמיסה ב-סי מינור, שהפכו אותו לאחד המלחינים הליטורגיים הגדולים של כל הזמנים.

 

סרגיי פרוקופייב: בין מסורת למהפכנות

כל מי שניסה להגדיר איזו מין מוזיקה הלחין סרגיי פרוקופייב, לא לגמרי הצליח. פרוקופייב הוא אחד המלחינים המרתקים והחשובים של המאה ה-20, בין היתר בזכות הגיוון הסגנוני יוצא הדופן של הכתיבה שלו, שזכתה לשלל הגדרות הנעות על הספקטרום שבין ”שמרנית” ל”מהפכנית”. פרוקופייב פעל בסביבה ההפוליטית המורכבת של ברית המועצות לשעבר, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ששינו את פני האנושות והאמנות לנצח. בלב הסערה העולמית שהתרחשה סביבו, ניסה פרוקופייב למצוא את הקול האישי שלו כמלחין תוך כדי כך שהוא נאלץ לבחור לא פעם בין השאיפות האמנותיות שלו ובין גחמות הצנזורה שהיו מאיימות ומגבילות. הקונפליקט שפרוקופייב היה שרוי בו רוב ימי חייו ניכר היטב במוזיקה שלו, ובא לידי ביטוי מוחשי בשתיים מיצירות המופת שלו שיבוצעו בקונצרט זו לצד זו: הסימפוניה מס‘ 1 ”הקלאסית”, והקונצ‘רטו השלישי לפסנתר.

את הסימפוניה הראשונה כתב פרוקופייב בשנת 1917, בתקופה שבה מוזיקה סימפונית התאפיינה בדרמה רגשית גועשת (שאריות של הפוסט-רומנטיקה) לצד שבירת מוסכמות ואוונגרד (ניצנים של המאה ה-20). עד אז, גם פרוקופייב עצמו כבר כתב לא מעט יצירות שהחלו לבסס סגנון אישי סרקסטי והרפתקני מבחינה הרמונית. פרוקופייב מפתיע כאשר הוא בוחר לכתוב את הסימפוניה הראשונה בסגנון מוצרטיאני לחלוטין, עם מאפיינים קלאסיים מובהקים מבחינת מבנה, נושאים מוזיקליים ותזמור. ברוב תחכום והומור, פרוקופייב משתמש במסגרת הקלאסית המוכרת ויוצק לתוכה הרמוניות מפתיעות, נושאים הומוריסטיים ומקצבים מתוחכמים, שהופכים אותה ליצירה קלילה ושובת לב שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. הוא עצמו כתב ביומנו המפורט כי ”המבקרים שלי יגידו בוודאי כי אפילו למוצרט אני לא נותן לנוח על משכבו בשלום.” לאורך פרקי הסימפוניה מצליח פרוקופייב לשלב את אישיותו העוקצנית והפרועה בתוך שפה קלאסית מוכרת ומנחמת, ושומר על הומור עצמי שלא היה אופייני למלחיני התקופה והלאום שלו. בפרק הרביעי הוא שובר באופן מודע את המסורת של פרקי הסיום הכבדים והדרמטיים של הסימפוניות הרוסיות הגדולות. במקום זאת, הוא כותב פרק שמח ומלא חיות, שמסיים את הסימפוניה בנימה אופטימית. פרוקופייב כתב ביומנו כי את הפרק הרביעי כתב בקלות יתרה, והיה מודאג רק מכך שהפרק עלול להיות ”קליל בצורה בלתי אחראית.” פרוקופייב לא היה מודאג מתגובת הקהל. הוא צפה כי הקהל יאהב את הפשטות ושמחת החיים של הסימפוניה, והוא אכן צדק. בזכות מלודיות שרמנטיות, מיומנות קומפוזיטורית מלוטשת וחוש הומור מוזיקלי, הסימפוניה היתה משב רוח רענן, ונותרה אחת מיצירותיו האהובות של פרוקופייב גם מאה שנים מאוחר יותר.

לאחר שסיים לכתוב את הסימפוניה הראשונה ובעת שברוסיה התחוללה המהפכה ב-1917, עזב פרוקופייב את רוסיה וניסה את מזלו בחו”ל. את הקונצ‘רטו השלישי לפסנתר הוא החל לכתוב טרם צאתו מרוסיה, אך המשיך לעבוד עליו בעת שהתגורר בארה”ב, בגרמניה, ובעיקר – בפריז. פרוקופייב היה פסנתרן וירטואוז, ובשנים שבהן חי מחוץ לרוסיה הוא פרח כסולן-מבצע. בעת כתיבת הקונצ‘רטו השלישי הפסנתרנות שלו היתה בשיאה, ואולי זו הסיבה שמדובר ביצירה אולטרה-וירטואוזית, שמאתגרת את הפסנתרן יותר מהקונצ‘רטי האחרים שכתב. יחד עם זאת, לא מדובר ביצירת ”שואו” בידורית ותו לא, אלא בקונצ‘רטו שההיבט הטכני שלו משרת רעיונות מוזיקליים מורכבים ועומק רגשי. אין מי שמגלמת את השילוב הזה יותר מאשר הפסנתרנית מרתה ארגריץ‘ – שהביצועים המסעירים שלה לקונצ‘רטי של פרוקופייב ידועים ברחבי העולם. ארגריץ‘ מתמודדת עם האתגרים של פרוקופייב בקלילות נונשלנטית הודות למיומנות הפסנתרנית הנדירה שלה, המאפשרת לה נגינה מבריקה ובו בזמן אלגנטית. לצד פסנתרנות פנומנלית, ארגריץ‘ יודעת להביא לידי ביטוי את התשוקה, העומק והספונטניות הקיימים בקונצ‘רטו השלישי של פרוקופייב, והופכים אותו לאחד המלחינים המרתקים של המאה ה-20.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תכנית מס' 1

להב שני, מנצח
מרתה ארגריץ', פסנתרנית
חן רייס, סופרן
תום בן ישי, סופרן
ברנרדה פינק, אלט
מתיו ניולין, טנור
ויקטור סיקאר, בריטון
מקהלת באך ממינכן בהדרכת פליקס מאייר

 

באך: מגניפיקט
פרוקופייב: סימפוניה מס’ 1 ("קלאסית")
פרוקופייב: קונצ’רטו לפסנתר מס’ 3

תכנית מס' 2

להב שני, מנצח
מרתה ארגריץ', פסנתרנית
חן רייס, סופרן
תום בן ישי, סופרן
ברנרדה פינק, אלט
מתיו ניולין, טנור
ויקטור סיקאר, בריטון
מקהלת באך ממינכן בהדרכת פליקס מאייר
ריקי גל
, מנחה (ג'ינס)
קובי מידן, מרצה (אינטרמצו)

באך: מגניפיקט
פרוקופייב: קונצ’רטו לפסנתר מס’ 3