סר אנדרש שיף מנצח ופסנתרן

אנדרש שיף

תאריך

12.5.2020

יום שלישי 20:00

אולם

אודיטוריום

מיקום

מרכז ברוך ורות רפפורט לאמנות ותרבות, חיפה

מיקום

מרכז ברוך ורות רפפורט לאמנות ותרבות, חיפה

אולם

אודיטוריום

אמנים

סר אנדרש שיף מנצח ופסנתרן

סטיבן וארטס, כנר 

תכנית האירוע

250 שנה להולדתו של בטהובן – יצירות מפרי עטו
הפתיחה “לאונורה” מס’ 2
קונצ’רטו לפסנתר מס’ 1
קונצ’רטו לכינור

מידע על האירוע

השנה מציינות תזמורות בכל העולם 250 שנה להולדתו של לודוויג ון בטהובן ומבצעות ממיטב המוזיקה שיצר. לרגל המאורע, חוזר אלינו אמן הבית, סר אנדרש שיף, לנגן ולנצח על תכנית שכולה בטהובן, בסדרה שבה יארח את הכנר בן חסותו, סטיבן וארטס.

הפתיחה "לאונורה" מס' 2

פתיחה אופראית היא "חיה משונה". לכאורה, מטרתה פונקציונלית לחלוטין: להבדיל בין עולם החולין של המאזינים ובין הקסם הנפלא שמתרחש על הבמה, להשתיק את המפטפטים, "להכיל" את המאחרים, לספוג את המשתעלים ולסייע לתזמורת "להתחמם" לתוך המוזיקה. לאורך ההיסטוריה לא התקבעה "צורה" מובהקת לפתיחה האופראית ומעניין לראות את הגישה של מלחינים לתת- הסוגה הזו. המאבק ההרואי של בטהובן בפתיחה האופראית כפי שהוא מתגלה בארבע הגרסאות שכתב לפתיחת האופרה היחידה שלו "פידליו", מעיד על כך שגם גאונים גדולים שכוחם רב להם ב"ניגוח" ו"הרחבת" צורות מוזיקליות מקובלות נתקלו בקשיים רבים בבואם לכתוב את ה"פתיחה האופראית הנכונה". זכינו, ומכוח התחבטויות היצירה של בטהובן, התווספו לרפרטואר הסימפוני לפחות שתי יצירות תזמורתיות קצרות למדי ודרמטיות מאוד שהן "בטהובן מיטבי" – דחוס, עשיר במצלולים מעניינים ובמהלכים הרמוניים מקוריים ונועזים. ההבדל בין היצירה שנשמע בקונצרט זה ("לאונורה" מס' 2) שאותה חיבר בטהובן להצגת הבכורה של האופרה (ב-20 בנובמבר 1805 בווינה) ובין "לאונורה" מס' 3, שנכתבה לגרסה השנייה של האופרה שבוצעה שנה מאוחר יותר, הוא ב"הידוק הצורני": על אף שבלאונורה 2 (כמו גם בלאונורה 3) רצה בטהובן להטרים את הבסיס הדרמטי ליצירה. עדיין נדמה שבגרסה הזו לא טרח בטהובן לבנות מבנה ארכיטקטוני שלם, או להציע צורה שתעמיד את הפתיחה כצורה עצמאית. וכך למרות מצלוליה הדרמטיים, השימוש המעניין במנעד הנמוך של קבוצת כלי הקשת והמהלך ההבעתי הברור הכולל מצוקה, דרמה ושחרור קתרתי (מהמילה קתרזיס) איננה עומדת בפני עצמה באותו אופן המתגלה בלאונורה השלישית. מעניין להשוות את שתי היצירות האלו לפתיחות שכתב מוצרט לאופרות  "דון ג'ובאני" ו"חליל הקסם".

קונצ'רטו לפסנתר מס' 1

ידוע כבר שהקונצ'רטו הקרוי מס' 1 הוא למעשה הקונצ'רטו השני לפסנתר שהלחין בטהובן הבוגר. העובדה הידועה פחות היא שכאשר יצא הקונצ'רטו לאור היה בטהובן סקפטי ומלא ביקורת עצמית ביחס לערכו: "את היצירה הזו לא הייתי מדרג כאחת מיצירותיי הטובות בסוגה הזו" הוא כתב לאחד מידידיו, אך נדמה שבמהלך השנים השתנה יחסו של בטהובן ליצירה והראיה לכך היא שכאשר הבין (בשנת 1809, בזמן שעבד על הקונצ'רטו החמישי לפסנתר) שבשל חירשותו הוא עומד לאבד את היכולת להופיע כפסנתרן על במות הקונצרטים, הוא ניגש להלחנת קדנצות לקונצ'רטי שלו, לטובת הפסנתרנים שינגנו אותם בעתיד. למרבה הפלא ישנן עדויות שבטהובן הלחין לא פחות מ 3(!) קדנצות לקונצ'רטו הזה, מה שמעיד על יחס רציני מאוד ליצירה. לאורך ההיסטוריה זכתה היצירה להתייחסות כמשהו שהכין את הקונצ'רטי ה"בטהובנים" האמתיים. אבל מבט מדוקדק מעט יותר בפרטיטורה מגלה בה יותר משמץ של גאוניות, מקוריות ואיכויות בטהובניות נדירות. למשל, בתזמור בפרק השני יש שתי נקודות תזמוריות מעניינות: האחת נוגעת למנגינת הסולו היפהפייה שבטהובן מפקיד בידי הקלרנית. שלוש האפיזודות הסולניות של הקלרנית מופיעות על רקע מרקם תזמורי שונה: בתחילת הפרק (תיבה 15 לעוקבים בפרטיטורה) הכינורות מנגנים אקורדים שבורים כאשר הקרנות והבסונים מצטרפים במקצב "מוצק יותר", באפיזודה השנייה (תיבה 81) מופיע סולו הקלרנית על רקע סלסולים ביד ימין של הפסנתר ואקורדים שבורים ביד שמאל שלו, ובתיבה 110, ממש לקראת סיום הפרק מתקיים דו-שיח ענוג ומקסים בין הקלרנית והפסנתר. הנה בטהובן אמן המצלול במיטבו. עוד רגע מיוחד במינו בפרק הזה או האקורד המסיים. הקלרניתות, הבסונים והקרנות מנגנים את חלקו הגבוה של האקורד והפסנתר מנגן את הבסיס הנמוך לאקורד. הבחירה התזמורית הזו מעניקה לסיום הפרק צבע יחיד במינו, כפי שרק בטהובן ידע ליצור.

קונצ'רטו לכינור

לא חסרים סיפורים מעניינים על הקונצ'רטו לכינור של בטהובן. לאחדים מהם יש סימוכין היסטוריים, אחרים, "מנופחים" כנראה או אפילו מומצאים, אבל בימינו, מי יכול להרשות לעצמו להתעלם מסיפור טוב? עובדה ידועה היא יש בטהובן נהג לעבוד על כמה יצירות בעת ובעונה אחת. בשנת 1806, השנה שבה חיבר את הקונצ'רטו לכינור הוא היה כבר שקוע (מזה שנתיים) על הסימפוניה החמישית. להבדיל מהסימפוניה שהעבודה עליה ארכה זמן רב (בטהובן סיים אותה רק בשנת 1808) הרי שהקונצ'רטו הולחן במהירות יחסית. את היצירה הלחין בטהובן עבור פרנץ קלמנט הנגן הראשון של התזמורת שביצעה שנה קודם לכן את הסימפוניה השלישית של בטהובן. קלמנט היה "טיפוס" (ילד פלא "קרקסי" מעט, שגדל להיות מוזיקאי רציני "עם שריטות"). האגדה מספרת ש(גם את) הקונצ'רטו הזה סיים בטהובן ברגע האחרון, שביצוע הבכורה סבל מהיעדר זמן חזרות מספיק, שהסולן פחות או יותר קרא את היצירה מהדף, וכדי להוסיף עניין ושעשוע "הרחיב" את מסגרת הקונצ'רטו ובין הפרק הראשון והשני ביצע קומפוזיציה מפרי עטו שאותה ניגן כשהכינור מוחזק הפוך (הו, מי יגלה עפר מעיניך איצ'ה מרקובצקי). הביצוע המפוקפק הביא לתגובות קרירות בלשון המעטה (המבקר המוערך יוהאן נפומוק מוזר ציין שעל אףרגעים נפלאים בקונצ'רטו יש בו משהו טרחני בחזרתיות המרובה על חלק מהחומר) והקונצ'רטו כמעט ונשכח. במאמץ להעניק לו חיים, שוכנע בטהובן על ידי הפסנתרן-מוציא לאור מוציו קלמנטי לעבד את הקונצ'רטו לפסנתר. עיבוד שהוכיח שכנראה בטהובן ידע בדיוק מה הוא עושה כשהלחין את היצירה בצורתה המקורית (בכלל, העיבוד הזה מרגיש כמו עבודה "לא אפויה" ממש, בטהובן פשוט הוסיף הרמוניה ביד שמאל לתפקיד הכינור המקורי שמנוגן כמעט באופן זהה ביד ימין של הפסנתר). ל"שיקומה" של היצירה ולהתעוררות העניין המחודש בה תרמו בשנת 1844 שני גאונים אחרים: המנצח פליקס מנדלסון וילד הפלא (אז בן שלוש עשרה) יוזף יואכים שביצעו את היצירה בלונדון. העניין שעורר הביצוע הזה החזיר את הקונצ'רטו לתודעה הציבורית ובמהרה מצא את מקומו ברפרטואר המבוקש להרכב זה. מקורות היסטוריים מעידים שלקלמנט היה צליל מזדמר ו"אלגנטי", ויתכן שזו הסיבה שיש משהו רך באמת בקונצ'רטו הזה שצריך להימדד מבחינת ההצהרה האסתטית שלו לא רק אל מול הקונצ'רטי של בטהובן לפסנתר, אלא גם מול הטון הקשוח וה"גברי" יותר של שתי הסימפוניות שנכתבו באותה תקופה, ה"ארואיקה" והסימפוניה החמישית. נדמה שרוחו היוצרת של המלחין מצאה לעצמה את הדרך למנן ולווסת מצבי רוח יצירתיים ולפזרן בין יצירות שונות שנכתבו באותה עת.

כתיבה: פרופ' עודד זהבי

[https://ipo.pres.ws/api/1147/prices][18:30:00]

טווח מחיר

140 - 460 ש"ח

משך האירוע

כשעתיים כולל הפסקה

משך האירוע

כשעתיים כולל הפסקה

טווח מחיר

140 - 460 ש"ח