fbpx
בית>קונצרט>דניאל סמית’ | ואדים גלוזמן | מולטיפיאנו

דניאל סמית’ | ואדים גלוזמן | מולטיפיאנו

קונצ'רטו לכינור של בטהובן

התוכנית

  • 01

    וויצ'ך קילאר

    אוראווה

  • 02

    אריה לבנון

    ארץ ארבע השפות לשני פסנתרים ב-8 ידיים ותזמורת

  • 03

    מנדלסון/מושלס

    פנטזיה עם ווריאציות על נושא מאת ובר, לשני פסנתרים ולתזמורת

  • הפסקה
  • 04

    דבוז'ק

    הפתיחה "קרנבל"

  • 05

    בטהובן

    קונצ'רטו לכינור

המנצח דניאל סמית’ מגיש תכנית צבעונית ומיוחדת, עם יצירות שלא נשמעות לעתים קרובות על הבמה שלנו: אוראווה, יצירה קצרה ואפקטיבית של וויצ’ך קילך, אחד המלחינים הבולטים של סצנת המוזיקה הקלאסית הפולנית; אנסמבל הפסנתרנים “מולטיפיאנו” בהופעת הבכורה שלו בפילהרמונית הישראלית, עם וריאציות על נושא של ובר לשני פסנתרים ותזמורת של מנדלסון – מושלס ו”ארץ ארבע השפות” של אריה לבנון, שדרך שירים ונעימות מספרת את סיפור קיבוץ הגלויות הישראלי; ולבסוף הקונצ’רטו האפי של בטהובן לכינור עם טוויסט מיוחד בביצוע ואדים גלוזמן

 

 

וויצ’ך קילך – אוראווה (Orawa)

וויצ’ך קילך הוא אחד המלחינים הפוריים והמעניינים בסצנת המוזיקה הפולנית העכשווית, והיצירה הקצרה שלו אוראווה, הפכה ללהיט של ממש. קילך התחנך בקרקוב ואחר כך בפריז, שם למד אצל כמה מהמלחינים החשובים של המאה ה-20 וכמו מלחינים רבים אחרים בדורו, עבר דרך אוונגרד כדי להגיע אל הסגנון האישי שלו שמשלב ניאו-קלאסיציזם עם פולקלור פולני. השפה הייחודית שלו ניכרת ביצירה אוראווה, אותה הוא כתב בשנת 1986.  אוראווה היא האחרונה מתוך סדרה בשם “יצירות הרי הטטרה” לתזמורת מיתרים, בה מתאר קילך את נופי מולדתו הפראיים והיפים באזור שבין פולין וסלובקיה. היצירה מקבלת השראה מכוח החיים המתפרץ של הטבע, לצד שמחת בני האדם שחוגגים את הקציר. קילך לוקח תבנית מוזיקלית פשוטה וקליטה עם אופי עממי, ומשחק איתה תוך התערבבות ושכפול בתוך קבוצות התזמורת השונות, עם ניגודים זוויתיים בדינמיקה, ושינויים תכופים במרקם. “כשכתבתי את יצירה חשבתי בעצם על להקה פולנית עממית” סיפר קילך. שמחת החיים של המוזיקה, הפשטות של המנגינה והמקצב יחד עם אנרגיה,טמפרמנט וספונטניות מתפרצת, הופכות את אוראווה ליצירה קצרה ואפקטיבית, שזכתה לשלל עיבודים מעניינים דוגמת שניים עשר סקסופונים, שמונה צ’לי, שלישיית אקורדיון ועוד. לא רק הקהל אהב את אוראווה – קילך עצמו העיד שלמרות הנטייה שלו לשכתב את יצירתיו פעמים רבות, במקרה הזה הוא לא שינה אפילו תו אחד. “זו דוגמה נדירה ביותר למקרה בו היית מרוצה ממה שכתבתי” הוא הודה.

 

אנסמבל מולטיפיאנו: לגלות את הפסנתר מחדש

מולטיפיאנו הוא אחד הפרויקטים המיוחדים בנוף המוזיקלי הישראלי, ומאז הקמתו על ידי פרופסור תומר לב בשנת 2011 הוא מופיע ומקליט בהצלחה רבה בישראל ובעולם. לאחר שהופיעו עם תזמורות חשובות ברחבי העולם, הם מופיעים איתנו לראשונה. מעבר להצלחה שמולטיפיאנו זכה לה כאנסמבל מבצע, מדובר גם בפרויקט חינוכי שמאפשר לפסנתרנים צעירים ומצטיינים לקבל ניסיון בימתי ולזכות לחשיפה בינלאומית. מאז הקמתו, האנסמבל מבצע לצד היצירות המפורסמות לפסנתרנים מרובים, גם יצירות שהם מגלים מחדש, יצירות חדשות שהם מזמינים ממלחינים בני זמננו, ועיבודים מיוחדים להרכב של מספר פסנתרנים. שתי היצירות שיבוצעו הפעם, מבטאות את הרצון של חברי האנסמבל להביא אל קדמת הבמה מלחינים שנשכחו, ואת היצירות יוצאות הדופן שלהם. הראשונה היא פנטסיה ווריאציות על נושא מאת וובר. היצירה כתובה לשני פסנתרים ותזמורת והיא נכתבה על ידי צמד פסנתרנים/מלחינים חשוב ומשפיע מהמאה ה-19: פליקס מנדלסון ואיגנץ מושלס. בעוד שמנדלסון זכה לתהילה ויצירותיו מבוצעות עד היום באולמות הקונצרטים, מושלס, שהיה מוזיקאי מוערך בפני עצמו, נשכח בחלוף השנים. השניים כתבו את היצירה יחד תוך יומיים בלבד בשנת 1833 בלונדון, עיר מגוריו של מושלס באותם ימים. הם בחרו יחד את הנושא של ובר שעליו ביססו את היצירה, והחלו בכתיבה משותפת: את ההקדמה ושתי הוריאציות הראשונות כתב מנדלסון, בעוד מושלס השלים שתי וריאציות נוספות וקטעי תזמורת מקשרים. את הפינאלה הם כתבו ממש יחד. זו לא הייתה הפעם היחידה בה מושלס השתעשע עם הלחנה לאצבעות מרובות; הוא גם כתב יצירה בשם “גראנד דואו” לשני פסנתרים, ארבעה פסנתרים ושמונה ידיים. מולטיפיאנו ביצעו את היצירה הזו בעבר, בעיבוד מיוחד שמוסיף תזמורת להרכב המקורי. היצירה הזו מדגימה באופן נפלא את סגנון הכתיבה המבריק והחינני של שני המלחינים, שללא ספק קבלו הרבה השראה ממוצרט והיידן. הוירטואוזיות הקלילה והתוססת שמאפיינת את הכתיבה שלהם לפסנתר, משקפת את ההבנה העמוקה שלהם את הכלי, והיכולת שלהם להשתמש בו באופן מחוכם וצבעוני, במסגרת אסתטיקה קלאסיציסטית ואלגנטית.

 

היצירה השניה שמולטיפיאנו יבצעו היא ארץ ארבע השפות, הזמנה מיוחדת של האנסמבל מהמלחין אריה לבנון, שהיה פזמונאי ומנצח מוערך דווקא בסצנת השירה העברית הפופולרית. לבנון כתב כמה מהשירים היפים והמוכרים בזמר העברי, ביניהם “זמר שלוש התשובות”, “שלכת”, “ליפא העגלון”, עבד כמדריך מוזיקלי בלהקת פיקוד מרכז, בתיאטראות, בחברות תקליטים וברשות השידור, בה עבד כמעבד במשך 20 שנה. כמו רבים מהפזמונאים בני תקופתו, לבנון שילב השכלה מוזיקלית קלאסית עם זיקה למוזיקה פופולרית. הוא חלם להיות מנצח אופרה (ואכן ניצח באופרה הישראלית במשך עשור), אבל “החיים סחפו אותו לכיוון הפופולרי” כפי שסיפר בעצמו בראיון לעיתון. לבנון התאהב במוזיקה המזרחית הארץ-ישראלית על כלל גווניה, ושאף ליצור סגנון מוזיקלי מאחד, כזה שיהיה מובן למזרחים ואשכנזים כאחד. היצירה “ארץ ארבע השפות” לשני פסנתרים בשמונה ידיים ותזמורת מיתרים מבטאת את השאיפה הזו, ולבנון כתב אותה בהשראת מקורות מוזיקליים מעדות ישראל השונות: השיר “עם השחר” שמבוסס על נעימה תימנית; “על הדרך עץ עומד” בלדה ביידיש; רומנסת הלדינו povereta muchachica (נערה מסכנה); ו”דבקה רפיח” שנכתבה ללחן דרוזי. מאז נגינת הבכורה של היצירה בקיץ 2012 ניגנו חברי “מולטיפיאנו” את היצירה בניו יורק, בייג’ינג, שיקגו, מונטריאול, בואנוס איירס, סאו פאולו ובמקומות נוספים.

 

דבוז’ק – הפתיחה “קרנבל”

אחרי שביצענו את הסימפוניה התשיעית המפורסמת של דבוז’ק בסדרה האחרונה, נבצע עכשיו יצירה צנועה יותר שלו רגע לפני המעבר שלו לניו-יורק. בזמן שדבוז’ק קיבל את ההצעה המפתה מניו-יורק (אתם מוזמנים לקרוא עליה בהרחבה כאן), הוא כתב את הפתיחה “קרנבל”. קרנבל היתה הפתיחה השניה מתוך טריפטיך של שלוש פתיחות סימפוניות שנועדו לתאר ספקטרום חוויות של הנפש האנושית, חיוביות לצד שליליות. השם המקורי של הסדרה היה אמור להיות “טבע, חיים ואהבה” והן תוכננו להתפרסם תחת אותו מספר אופוס ולהיות מבוצעות בבכורה משתפת. במחשבה שניה, דבוז’ק החליט לתת לכל אחת מהפתיחות זהות עצמאית משלה, כל אחת תפורסם בנפרד ותחת שם משלה: “בעולם הטבע”, “קרנבל”, ו”אורפאו”.

המוזיקה של “קרנבל” היא זו שדבוז’ק ייעד לפרק שכונה בהתחלה “חיים”, והיא אכן מלאת חיות ואנרגיה, מתארת סצנה של קרנבל חגיגי של סוחרים, קהל רב, ואפילו זוג אוהבים שמופיע לרגע עם פראזה מוזיקלית עדינה. ברהמס, שהיה אחד המעריצים הגדולים של דבוז’ק וזיהה את הכשרון המיוחד שלו לפני כולם, כתב למו”ל המשותף של השניים ש”מנהלים אמנותיים יודו לו על כך שפרסם את הפתיחות הללו”. הוא התכוון להיותן של הפתיחות משמחות, קומוניקטיביות ומלהיבות בעושר התזמורתי שלהן, בדיוק כמו שדבוז’ק ידע לכתוב. ברהמס כמובן לא טעה. דבוז’ק ניצח על הפרמיירה המוצלחת של שלוש הפתיחות בפראג באפריל 1892, רגע לפני שעבר לאמריקה. מיד עם הגיעו לניו-יורק ביצע אותן גם שם, בקונצרט חגיגי בקרנגי הול. הקונצרט ציין את חגיגות ה-400 שנה לגילוי אמריקה על ידי קולומבוס, אבל לא פחות מכך, הוא חגג את הגילוי של דבוז’ק כדמות מוזיקלית מובילה חדשה בסצה המוזיקלית הניו-יורקית.

 

בטהובן – קונצ’רטו לכינור

כשהכנר ואדים גלוזמן הקליט את הקונצ’רטו המפורסם של בטהובן לכינור, הוא החליט לעשות משהו שאף כנר לא עשה לפניו. הוא בחר לבצע את הקדנצה של המלחין הגרמני-סובייטי אלפרד שניטקה במקום את זו המקובלת של בטהובן. הקדנצה היא חלק חשוב במבנה בקונצ’רטו המסורתי, בו התזמורת מפסיקה לנגן, והסולן מבצע חלק שהוא אלתורי באופי שלו, בו הוא יכול להביע את הוירטואוזיות שלו. בתקופת הבארוק ובתחילת המאה ה-18, קדנצות באמת היו מאולתרות על ידי הסולנים, אבל עם השנים התפתחה מסורת בה המלחין עצמו כתב קדנצות, או שמלחינים אחרים כתבו קדנצות עבור קונצ’רטי של אחרים. בטהובן כתב קדנצות לכל הקונצ’רטי שלו, וכך עשה גם מוצרט. בשנים האחרונות התפתחו טרנדים שונים הקשורים בקדנצות, כי סולנים רבים הבינו שזו ההזדמנות שלהם להביע את הסגנון האישי שלהם, ולתת טביעת אצבע ייחודית לביצוע שלהם. חלקם כותבים קדנצות משלהם לפי חוקי הסגנון והתקופה, חלקם מתפרעים ומשלבים סגנונות מוזיקליים אחרים, ועוד ועוד.

“הקדנצות של שניטקה הן הצהרה אמנותית יוצאת דופן” הסביר גלוזמן בראיון שנתן למגזין הדיגיטלי Violinist.com. “אני מכיר בכך שזה נועז לבצע אותן, ויש שיחשבו שזה ‘לא סגנוני’. אבל מי קובע את הגבולות הללו? איך אנחנו מחליטים מה נכון ולא נכון בביצוע עכשווי של קונצ’רטו של בטהובן”? שניטקה כתב את הקדנצות ב-1977 והוא מתרחק מהמבנה המסורתי של הקדנצה הקלאסית, בה היה נהוג לקחת נושאים מוזיקליים מהיצירה עצמה, לשחק איתם ולקשט אותם בתוך הגבולות הסגנוניים של היצירה. שניטקה עושה בדיוק ההפך: הוא משתמש בנושאים גם מתוך הקונצ’רטו של בטהובן עצמו, אבל גם ממוטיבים מהקונצ’רטו לכינור של ברהמס, ברטוק, שוסטקוביץ’, אלבן ברג, וגם מהקונצ’רטו לכינור שלו עצמו. המהלך חוצה הסגנונות הזה מוביל את שניטקה גם למחוזות דיסוננטיים, ואפילו א-טונאליים. “שניטקה יוצר גשר על זמני” מסביר גלוזמן, “מבטהובן ועד לשנות ה-70 של המאה העשרים, התקופה בה הוא כתב. שניטקה בעצם מסמן לנו שבטהובן כתב את הקונצ’רטו הגדול הראשון לכינור. זה היה הזרע שממנו פרח קנון מוזיקלי אדיר שיחד גיבש את הז’אנר של הקונצ’רטו לכינור כמו שאנחנו מכירים אותו היום”.

 

התזמורת מביעה את הערכתה ותודתה לכנר ודים גלוזמן על כך שתרם לתזמורת את שכרו בהופעותיו עמנו.

לקריאה נוספת

אמנים

דניאל סמית’

דניאל סמית’

מנצח

הקדישו כסא
ואדים גלוזמן

ואדים גלוזמן

כנר

הקדישו כסא
אנסמבל מולטיפיאנו

אנסמבל מולטיפיאנו

הקדישו כסא
תומר לב

תומר לב

פסנתרן, אנסמבל מולטיפיאנו

הקדישו כסא
ברניקה גליקסמן

ברניקה גליקסמן

פסנתרנית, אנסמבל מולטיפיאנו

הקדישו כסא
נמרוד הפטל־מאירי

נמרוד הפטל־מאירי

פסנתרן, אנסמבל מולטיפיאנו

הקדישו כסא
ליאור ליפשיץ

ליאור ליפשיץ

פסנתרן, אנסמבל מולטיפיאנו

הקדישו כסא