fbpx
בית>קונצרט>מחווה לדיוק אלינגטון

מחווה לדיוק אלינגטון

בניצוחו של ירון גוטפריד

התוכנית

  • 01

    דיוק אלינגטון

    שחור, חום ובז', שלושה מלכים שחורים, עולם חדש מגיע, יצור לילה ועוד

על המופע

הפילהרמונית מארחת את תזמורת הג’אז הישראלית בערב מיוחד המוקדש ליצירות הסימפוניות של אגדת הג’אז דיוק אלינגטון. לראשונה בישראל נחייה את הג’אז הסימפוני הנוצץ של אחד היוצרים האמריקאים החשובים בכל הזמנים, שלא פחד לשלב ג’אז ניו-יורקי מחוספס עם תזמורת סימפונית קלאסית, וליצור מוזיקה סווינגית, סקסית ומפוארת. אתם מוזמנים לשחרר את הראש ואת הלב, וכן – הפעם מותר (ורצוי) לרקוד בכיסא…

דיוק אלינגטון היה פסנתרן, מנצח, סונגרייטר, מלחין, מנהל להקה, ועוד הרבה דברים אחרים. כמעט בלתי אפשרי להגדיר יוצר כל כך ורסטילי, ומצד שני זה אולי הדבר שמגדיר אותו הכי טוב. אלינגטון נחשב לאחד המלחינים האמריקאים החשובים של המאה ה- 20, ובמקביל, לאחד ממבצעי הג’אז הגדולים בכל הזמנים, שהופיע בארה”ב, אמריקה הלטינית, אירופה, אסיה והמזרח התיכון. היצירה שלו כוללת יצירות למחול, קונצ’רטי, סוויטות, סטנדרטי ג’אז שהפכו לקלאסיקות, מחזות זמר, מוזיקה לסרטים, ומנגינות נושא לתוכניות טלוויזיה. במהלך חמישים שנות קריירה, אלינגטון חלש על אינספור ז’אנרים וסגנונות תוך שהוא מטשטש גבולות מלאכותיים ויוצר שפה מוזיקלית אישית וחופשית. אלינגטון הביס כל קטגוריה שניסו להצמיד לו ובאופן מודע סירב להתאים את עצמו ואת הכתיבה שלו לציפיות או תבניות מוכרות. המחמאה הכי גדולה שהוא עצמו יכול היה לתת לאמן אחר היתה לומר שהוא “מעבר לכל קטגוריה”, וכנראה זה מה שהוא עצמו שאף וגם הצליח להיות. כזה הוא גם הקונצרט המיוחד הזה, בו נבצע כמה מהיצירות החשובות שאלינגטון כתב וביצע בימי חייו, יצירות שחיות על התפר הסימפוני שבין ג’אז וקלאסי, ויוצרות חוויה מיוחדת ומענגת.

המנצח והסולן הערב הוא המנצח/ פסנתרן/ מעבד/ מלחין/ מורה ירון גוטפריד, שההגדרה הרב תחומית שלו מסבירה מדוע אין מתאים ממנו להוביל ערב המוקדש לאיש הרנסנס דיוק אלינגטון.

הרבה יותר מביג בנד

במשך רוב הקריירה שלו אלינגטון עבד במסגרת תזמורת הג’אז שהקים, אנסמבל מצליח של כ-15 נגנים שכלל סקסופונים, חצוצרות, טרומבונים ורית’ם סקשן של פסנתר, בס ותופים. אלינגטון היה אמנם פסנתרן מחונן ורגיש, אבל בסופו של יום הוא הוכיח שהכלי האמיתי שלו היה התזמורת עצמה; את נגני התזמורת הוא ליקט בקפידה,  וכל יצירה שכתב עוצבה כדי לתת ביטוי לכישרונות הענקיים שהצטרפו אליו, ונסעו איתו לאורכה ורוחבה של אמריקה. עם השנים התזמורת של אלינגטון הפכה לאנסמבל מוכר ואהוב עם טביעת אצבע מוזיקלית ייחודית. את ההרכב האיקוני של אלינגטון תייצג בקונצרט שלנו תזמורת הג’אז הישראלית, או בשמה השני “האורקסטרה”, שהיא אחד מהרכבי הג’אז החשובים והוותיקים בישראל. כמו התזמורת של אלינגטון, גם האורקסטרה הינה תזמורת ביג בנד החולשת על מגוון ז’אנרים מוזיקליים. כל אחד מנגני האורקסטרה הוא סולן מבריק, ויחד הם מהווים חממה מוזיקלית ליוצרים, מבצעים ומעבדים מתחומים שונים.

מחוץ לקופסא

מלחין מבריק של מלודיות פופ קליטות, מתזמר נלהב, ואמן בעל כושר המצאה אינסופי – אלינגטון חש צורך לצאת מהמסגרת של ההרכב שלו ולהתנסות בהלחנת יצירות ארוכות עבור תזמורת סימפונית. כך הוא הגיע לכתוב יצירות רחבות יריעה שמביאות את הג’אז אל תוך עולם התזמורת הסימפונית, שלוש מהן נבצע בערב זה. אלינגטון לקח את הרעיונות שהיו הבסיס לשירים ולסטנדרטים הקצרים שלו, והביא אותם למיצוי של הבעה ועומק בעוד הוא מרחיב את גבולות הזמן ומנצל את שלל הצבעים של התזמורת הסימפונית. כתיבת היצירות הללו היתה גם צעד חשוב נוסף בדרך האמיצה של אלינגטון למחיקת גבולות בין סוגים שונים של מוזיקה, שעד אז נתפסו כז’אנרים שלא יכולים להתקיים זה לצד זה על אותה במה. אלינגטון מעביר לקהילה המוזיקלית מסר חשוב: ג’אז קורה בתוך יצירה סימפונית על במת הקרנגי הול בדיוק כמו בסטנדרט קצר שמתנגן במועדון ג’אז מחוספס באחד ממרתפי ניו-יורק.

שלוש יצירות גדולות

לצד שירים וסטנדרטים אהובים של אלינגטון שיבוצעו בערב זה’ גם בגרסתם המקורית לביג בנד וגם בעיבוד לתזמורת סימפונית, נבצע שלוש יצירות סימפוניות שהוא כתב, כל אחת מהווה נדבך חשוב בפסיפס המוזיקלי של אלינגטון:

Black, Brown, and Beige Suite

היצירה שתפתח את הערב היא סוויטה מתוך יצירה מונומנטלית שאלינגטון הלחין בשנת 1943, לכבוד הקונצרט הראשון שלו בקרנגי הול בניו-יורק. היצירה המקורית הייתה רחבת יריעה באורך של כמעט שעה, ונועדה לשקף את ההיסטוריה האפרו-אמריקאית בארצות הברית. זו היתה היצירה השאפתנית ביותר של אלינגטון עד אז, והיתה גם אחת מיצירות האמנות הראשונות שחתרו להנכיח את התמה האפרו-אמריקאית בתחומי האמנות ה”גבוהה”. גרסת הסוויטה המקוצרת נערכה על ידי המנצח מוריס פרס, שעבד עליה יחד עם אלינגטון, עד לביצוע הבכורה עם הסימפונית של שיקגו בשנת 1970. גרסת הסוויטה משתמשת בחומרים מוזיקליים מתוך הפרק הראשון של היצירה המקורית שנקרא “שחור”, שמשלב סווינג ארצי עם מלודיות ממכרות, שהיו המומחיות של אלינגטון.

Three Black Kings

היצירה “שלושה מלכים שחורים” היא הקומפוזיציה האחרונה של אלינגטון, והיא מייצגת אולי יותר מכל יצירה אחרת שלו את המהות של ג’אז – שיתוף פעולה בזמן אמת. אלינגטון כתב אותה בשנת 1974, בה הוא גם אושפז בבית חולים בניו יורק ומת (בגיל 75) לפני שהספיק לסיים אותה. ב”שלושה מלכים” אלינגטון ממשיך דפוס קבוע של הלחנה בהשראת נרטיב חיצוני, כאשר את היצירה הזו כתב כמעין הספד לדר’ מרטין לותר קינג. אלינגטון נהג לדחות את סיום ההלחנה של יצירותיו עד ליום הפרמיירה עצמו, וכך עשה גם הפעם. מי שהציל את המצב היה בנו מרסר, שהיה מלחין ומנהל להקה מוערך בפני עצמו. יחד עם המעבד והמלחין לותר הנדרסון, הוא סיים לכתוב ולעבד את היצירה בדיוק בזמן כדי להציג אותה בבכורה מרגשת שנערכה בשנת 1976 לזכר אלינגטון. הכוריאוגרף אלווין איילי יצר מחול שילווה את היצירה, והמעבד מוריס פרס (אותו אחד שערך את היצירה הקודמת) יצר גרסה לתזמורת סימפונית. הרבה ידיים מלאות כישרון עבדו יחד כדי לממש את החזון של אלינגטון, שהתממש ביצירה יוצאת הדופן שנבצע כאן.

החלק הראשון של היצירה מייצג את בלת’זר, מלך המאגיה השחור. אלינגטון מצייר אותו באמצעות תבניות קצביות שחוזרות על עצמן, עם מגוון כלי הקשה שמייצרים מוזיקה פגאנית עם רגעי שיא סימפוניים. החלק השני מייצג את המלך סלומון, והוא איטי ומהורהר. בחלק הזה אפשר לשמוע הדים לכתיבה המלודית של אלינגטון שאפיינה את המוזיקה לסרטים ומחזות זמר שכתב, עם כלי מיתר ונבל שמייצרים מצלול חם ומנחם. החלק השלישי והאחרון מוקדש למרטין לותר קינג, והוא מעין גוספל במקצב משולש (למאזינים הקלאסיקאים יזכיר אולי ואלס איטי), עם מנגינה כובשת וקטע סולו ארוך שנכתב כמחווה לג’וני הודג’ס, הסקסופוניסט שהיה לב לבה של התזמורת של אלינגטון במשך שנים.

 

Night Creature for Jazz Band and Orchestra

היצירה “יצור לילה” נכתבה בשנת 1955, והיא ביטוי מאלף לתעוזה של אלינגטון לחבר בין עולמות מוזיקליים שלמראית עין הם רחוקים זה מזה. הרעיון של אלינגטון היה לכתוב יצירה בהשראת ה”קונצ’רטו גרוסו” הבארוקי, בו תזמורת כלי קשת הייתה בתפקיד המלווה, וקבוצה קטנה יותר של נגנים בתפקיד הסולן. אלינגטון מתרגם את המבנה הזה לתזמורת סימפונית גדולה שמלווה הרכב ג’אז קטן יותר שמתפקד כסולן. הדמיון הפורה של אלינגטון מצא דרור ב”יצור לילה”, כפי שאפשר להבין מהאופן בו הוא עצמו סיפר על היצירה: “היצירה מתארת יצורי לילה שהם אקזוטיים וארוטיים” אלינגטון הסביר, “יש ביצירה זבוב עיוור שהוא מלך הלילה ומפלצות שרוקדות בוגי ווגי. כולן מחכות לבוא החשיכה כדי לזרוח כמו כוכבים”.

“יצור לילה” תחתום את הערב בבכורה שלה בישראל, עם הפילהרמונית ותזמורת הג’אז יחד על אותה במה. הניסוי המרגש והיצירתי של אלינגטון ממשיך לחיות דרך ערב המחווה הזה, שיקסום לחובבי ג’אז, קלאסי, ובעיקר לאלה שאוהבים את שניהם.

לקריאה נוספת

אמנים

ירון גוטפריד

ירון גוטפריד

מנצח ומעבד

הקדישו כסא
האורקסטרה – תזמורת הג’אז הישראלית

האורקסטרה – תזמורת הג’אז הישראלית

הקדישו כסא

אולי יעניין אותך גם