וסילי פטרנקו מנצח | אנה שלסט פסנתרנית

וסילי פטרנקו מנצח על תכנית של רומנטיקה רוסית לא שגרתית, עם שתי יצירות שמבוצעות כעת לראשונה בפילהרמונית הישראלית.  

הווריאציות של רחמנינוב על נושא של פגניני היא יצירה מוכרת ואהובה, שבוצעה גם על הבמה שלנו כבר פעמים רבות. אבל יש משהו מתעתע בוירטואוזיות המרשימה והאנרגיה המתפרצת של ה״קונצ׳רטו״ הקטן הזה לפסנתר- היא אולי נשמעת לפעמים כיצירה וירטואוזית שמטרתה בעיקר להראות את היכולות הטכניות של הפסנתרן (ובהחלט נדרשות יכולות מסוג זה כדי לבצע אותה היטב), אבל לצד זאת מדובר במחווה מוזיקלית מלאת מחשבה ועומק, קומפוזיציה מתוחכמת, ושימוש צבעוני ומלא מעוף של צבעי הפסנתר. הווריאציות מבוססות על הקפריס האחרון של פגניני – הכנר הוירטואוז של כל הזמנים – שהאגדה מספרת שמכר את נשמתו לשטן עבור הכנרות המבריקה שלו. המיתוס הזה עומד בבסיס המחווה של רחמנינוב, ואליו מתווסף מימד מורבידי נוסף: הנושא המוזיקלי עצמו מבוסס על ״דיאס אירה״ – מנגינה ימי ביניימית שמסמלת מוות. האווירה השטנית שורה על היצירה מתחילתה ועד סופה, חוץ מהפוגה מפתיעה בווריאציה ה-18 בה רחמנינוב הופך את המלודיה על פיה והופך אותה למנגינה רכה ונוגעת ללב, שהופכת ללב האנושי הפועם של היצירה. הפסנתרנית אנה שלסט תבצע את היצירה המבריקה הזו בהופעת בכורה שלה עם התזמורת. 

בחלק הפחות מוכר של הקונצרט, נתחיל עם המלחין ניקולאי צ'רפנין, שהיה בן 26 בלבד כשכתב ב-1899 את "הנסיכה הרחוקה" – פרלוד בהשראת מחזה של אדמון רוסטאן על נסיך שמתאהב בנסיכה בלי לראות אותה מעולם, רק משמועה על יופייה. הוא מפליג לחפש אותה, ומגיע אליה בדיוק בזמן למות בזרועותיה. היצירה נפתחת בצ'לו סולו מאוהב ומתפתחת לפרלוד תזמורתי עשיר ויפה – מעין ביטוי מוזיקלי של כמיהה למשהו בלתי מוכר ובלתי מושג. צ׳רפנין היה תלמיד של רימסקי-קורסקוב וקיים קריירה מוזיקלית מרשימה למדי בתחילת המאה ה-20 כפסנתרן, מלחין ומנצח, אבל הוא נשכח עם השנים והיצירות שלו לא מבוצעות לעיתים קרובות. ״הנסיכה הרחוקה״ תבוצע כעת לראשונה בפילהרמונית הישראלית. 

המיסטיקה של שתי היצירות הראשונות מכינות את הקרקע לסימפוניה השלישית של סקריאבין "הפואמה האלוהית", גם היא לא בוצעה אצלנו מעולם. סקריאבין כתב אותה בין 1902 ל-1904, בתקופה שבה טטיאנה שלוצר – מי שתהפוך לימים לבת זוגו – עודדה אותו לראות בעצמו לא רק מלחין, אלא יוצר במובן האלוהי ממש. הגישה המעט מגלומנית המשיכה ללוות את סקריאבין במשך השנים כשהוא כתב יצירות יותר ויותר גדולות, ארוכות, ואבסטרקטיות – תמיד מנסה לגעת בשמימי, האלוהי, הטרנסצנדנטלי. שלושת הפרקים הרצופים של הפואמה מספרים סיפור על "מאבקים" – הרוח נאבקת להשתחרר ממי שכפה עליה פחד ודוגמה; "תענוגות" – כניעה חושנית לחוויה בלתי מרוסנת; ו"משחק אלוהי" – הרוח, סוף־סוף חופשית, יוצרת בלי מאבק וללא צורך. כחלק מהמסע שלו מהמוחשי אל המופשט, סקריאבין הפסיק בשלב הזה לקרוא ליצירות כאלה "סימפוניות" והתחיל לקרוא להן "פואמות", הדגש הוא לא על צורה או גבולות, אלא על מהות.