דן אטינגר מנצח | בוריס גילטבורג פסנתרן
גיא פלג מנחה פילהרמונית בג'ינס
12/03 יום ה' 21:00 תל אביב
היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן, ת"אאולם הקונצרטים ע"ש לאוי
התוכנית
-
01
נועם שריף
אקדמות למועד
-
02
צ'ייקובסקי
קונצ'רטו לפסנתר מס' 1
-
הפסקה -
03
ברהמס
סימפוניה מס' 4 (יצירה זו לא תבוצע בסדרת ג'ינס)
המנצח דן אטינגר והפסנתרן בוריס גילטבורג מוציאים אותנו למסע מרגש דרך שלוש יצירות: שתי יצירות שנולדו בתחילת הדרך, כשהזהות המוזיקלית עדיין בחיפוש, ויצירה אחת בשלה ובוגרת שמבטאת שפה אמנותית מגובשת.
נעם שריף היה רק בן 22 כשכתב את אקדמות למועד. זו יצירה שמבקשת להישמע כמו פתיחה – מבחינה מוזיקלית ורעיונית. לאונרד ברנשטין האגדי הטביע בה חותמת איכות (ונתן גושפנקא לקריירת ההלחנה של שריף הצעיר) כאשר בחר לבצע אותה בפתיחת היכל התרבות בתל אביב, ואפשר להבין למה: יש בה שילוב של ישירות רגשית וחשיבה סימפונית שמחפשת "צליל ישראלי" בלי להסתמך על נוסחאות וקלישאות. עוצמה סימפונית, ניואנסים מזרח ־תיכוניים, ושפה שעומדת על התפר בין המסורתי לחדש הופכות אותה לסמל של המוזיקה האמנותית הישראלית.
צ’ייקובסקי החל לכתוב את הקונצ’רטו הראשון שלו לפסנתר בין השנים 1874–1875. הוא השמיע את הטיוטה לאנטון רובינשטיין שהיה המורה שלו, ונפגע מהביקורת החריפה של האחרון. אבל צ'ייקובסקי התעקש – והיצירה הזו, שנחשבה תחילה “גדולה מדי”, הפכה לאחת מאבני היסוד של הרפרטואר הרומנטי. נגינתו מלאת המחשבה והרגישות של הפסנתרן בוריס גילטבורג תוסיף ללא ספק ממד של עומק ואותנטיות לוירטואוזיות והפאר של הקונצ'רטו האהוב הזה.
ובסיום – הסימפוניה הרביעית של ברהמס, יצירה שנשמעת כמו מבט פנימי על דרך שלמה. בארבע סימפוניות בלבד הצליח ברהמס להגדיר שפה משלו, והאחרונה שבהן מרגישה כמו זיקוק של כל מה שבנה: עיבוד מוטיבים זעירים למבנים אדריכליים, דיוק כמעט מתמטי שמביע לבסוף תשוקה ואנושיות. בפרק האחרון – וריאציות על באס בארוקי בסגנון פסקליה – המבנה העתיק נעשה בסיס לסערה רגשית שמסכמת חיים של יצירה, ובו בזמן פותחת דלת למה שיבוא אחריה.
שלוש יצירות, שלוש נקודות על ציר היצירה: התחלה, התהוות, זיקוק.
חזרה לראש העמוד
