להב שני | סאיאקה שוג'י
צ'ייקובסקי: קונצ'רטו לכינור | ברהמס: הרביעית
07/08 יום ו׳ 11:00 תל אביב
היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן, ת"אאולם הקונצרטים ע"ש לאוי
התוכנית
-
01
צ'ייקובסקי
קונצ'רטו לכינור
-
הפסקה -
02
ברהמס
סימפוניה מס' 4
יש יצירות שנכתבו ממקום של צורך, הן נשמעות כאילו פרצו מתוך המלחין אל הנייר ומשם אל הכלי. שתי היצירות שיחתמו את העונה שלנו, הן בדיוק כאלה. צ'ייקובסקי וברהמס כתבו מוזיקה מאד שונה: ברהמס הגרמני, בן המסורת של באך ובטהובן, כתב מוזיקה רומנטית אבל מובנית מאד, אנליטית כמעט באופי שלה, ועטופה באיפוק. צ׳ייקובסקי הוא התגלמות הרומנטיקה הרוסית – שופעת, מתגלגלת, סנטימנטלית. אבל אצל שניהם, ובמיוחד בשתי היצירות שיבוצעו בקונצרט הזה, אי אפשר להתעלם מהתחושה שהמוזיקה מבטאת אמת עמוקה ושברירית, על הנפש העדינה של כל אחד מהם, וכפועל יוצא – של כל בני האדם.
צ'ייקובסקי כתב את הקונצ'רטו לכינור באביב 1878 בקלרן שבשוויץ, אחרי שברח מנישואים קצרים שהיו אסון. הוא היה במצב נפשי עדין, והכנר יוזף קוטק – תלמיד שלו לשעבר, הגיע להיות איתו. הם ניגנו ובילו יחד ימים שלמים. הקונצ'רטו לכינור צמח מתוך הימים האלה, והושלם בפחות מחודש. הוא נוצר בקרבה אינטימית לקוטק, עוצב בנוכחותו, ונושא בתוכו קרבה שצ'ייקובסקי לא יכול היה לבטא בגלוי בחייו. הליריות השוטפת של הפרק הראשון, הרכות השקטה של הקנצונטה, שחרור האנרגיה בפינאלה – נשמעים כולם כמו צבעים שונים של אהבה. המוזיקה פתוחה, חשופה, פועמת – כל מה שצ׳ייקובסקי לא יכול היה להיות בחייו.
כששומעים את הסימפוניה הרביעית של ברהמס, נדמה שהוא נולד לכתוב סימפוניות. אבל זה רחוק מהמציאות: ברהמס נאבק שנים רבות עם הסימפוניה כצורה מוזיקלית, ונמנע ממנה זמן רב. לקח לו עשרים שנים להשלים את הסימפוניה הראשונה שלו, ומי שדחף ועודד אותו לעשות זאת בסופו של דבר היה חברו הקרוב והמנטור שלו רוברט שומאן. כשהגיע לכתוב את הסימפוניה הרביעית, הוא כבר היה במקום אחר לגמרי. זו סימפוניה שנשמעת כמו סיכום, כמו השלמה. כל התורה הברהמסית נמצאת שם, מפיתוח המוטיבים המופתי ועד לצורות בארוקיות שמגיחות כמחווה לשורשים המוזיקליים שלו. אין כאן תרועות רמות או דרמה גדולה – אלא אמת עמוקה שנובעת ממחשבה ורגש, שקשה להתנער מהם גם זמן רב אחרי סיומו של הצליל האחרון.
חזרה לראש העמוד
