וסילי פטרנקו מנצח על אלגר ורחמנינוב

אלגר ורחמנינוב, שני מלחינים שהחיבור ביניהם אינו בנאלי, כתבו מוזיקה רומנטית עמוק אל תוך המחצית הראשונה של המאה ה-20, במקומות גיאוגרפיים שונים, שפה מוזיקלית ייחודית ואישיות אמנותית ששזורה כחוט השני בין יצירותיהם. שניהם היו מלחינים שנשארו נאמנים לעצמם – בעוד העולם האסתטי, התרבותי והמוזיקלי השתנה סביבם ללא היכר, הם נשארו נאמנים לשורשים המוזיקליים שלהם, ולטעם שלהם. בתכנית הערב נשמע שתי יצירות שלמעשה חוגגות את המוזיקה עצמה, בהן שני המלחינים חוגגים את היצירות שהם כתבו בעבר ובונים דרכן וסביבן עולם מוזיקלי מרהיב. 

אלגר עבד לסירוגין על "יוצרי המוזיקה" משנת 1903, בלי הזמנה ובלי דחיפות, עד שפסטיבל בירמינגהם סיפק לו ב-1912 סיבה לסיים. הוא היה אז בשיא הקריירה שלו, שמונה שנים לפני שאשתו מתה והוא פרש מהלחנה תזמורתית בסדר גודל כזה. "יוצרי המוזיקה" היא יצירה אורטורית, עם תזמורת, מקהלה וזמרת מצו-סופרן. כטקסט עבור ״יוצרי המוזיקה״ הוא בחר בשיר של ארתור אושונסי על "חולמי החלומות" – האמנים שמדמיינים עולם לפני שהוא קיים – ובנה סביבו יצירה שכולה הדהוד עצמי: קטעים מהסימפוניה הראשונה והשנייה שלו, מהקונצ'רטו לכינור ומ"נימרוד", המפורסם מתוך וריאציות אניגמה. במילה "חלומות" מבצבץ פתאום נושא מוזיקלי מ"חלום גרונטיוס" – ״היצירה" האורטורית של אלגר בהא הידיעה, גם היא כתובה לסולו זמרת מצו-סופרן. זו הפעם הראשונה שנבצע את היצירה המיוחדת הזו, עם זמרת המצו־סופרן קת'רין רודג' (גם היא בהופעת בכורה עם התזמורת).

גם רחמנינוב שאב השראה מעצמו כשכתב את ״מחולות סימפוניים״, אבל אצלו כבר היה מדובר בהתבוננות של אדם מבוגר על מפעל חייו שמגיע לסופו. "מחולות סימפוניים" היא היצירה התזמורתית האחרונה שרחמנינוב השלים בחייו, והוא כתב אותה ב-1940 בגלותו האמריקאית. גם כאן יש ציטוטים עצמיים, וחלק מהם מפוכחים וכואבים: בפרק הראשון הוא לוקח נושא מהסימפוניה הראשונה שלו – יצירה שהכישלון של בכורתה ב-1897 כמעט ריסק אותו כמלחין צעיר. עם מודעות עצמית רבה – וכנראה עם חכמת חיים של אדם שכבר עבר הכל – רחמנינוב משנה את הסולם שהנושא המוזיקלי הזה ממינור מלנכולי למז׳ור שמח, ובכך קורץ לקהל ולעצמו, ואומר לנו דבר עמוק על פרופורציה וקבלה. בתום היצירה, מעל ה"דיאס אירה" השב ומופיע לאורכה, הוא שותל ציטוט מ"תפילת הערב" הכנסייתית שלו, ורושם בשוליים: "הללויה". מוות וחיים שזורים זה בזה – הצוואה של רחמנינוב בתווים האחרונים שכתב אי־פעם.