פסטיבל ברנשטין – 100 שנה להולדתו

מעל 2,000 אירועים מתקיימים השנה ברחבי העולם לציון 100 שנה להולדתו של לאונרד ברנשטין, מגדולי המוזיקאים של המאה ה-20.

סיפור חייו של ברנשטין ארוג בסיפורה של התזמורת ובסיפורה של מדינת ישראל, החל מהקונצרט המיתולוגי שעליו ניצח ב-1948 תחת כיפת השמיים בבאר שבע שזה-עתה שוחררה, מול מאות חיילים מאובקים, ועד לשותפותו ארוכת השנים בהובלתה של התזמורת, עד סמוך למותו.

לציון מאה להולדתו של ברנשטין נערוך פסטיבל שיוקדש כולו ליצירתו המגוונת. יצירתו של ברנשטין נעה בין סוגות אמנותיות שונות, ובהתאם – גם הפסטיבל לזכרו יהיה חגיגי ועשיר, יהיו בו קונצרטים, מחזות זמר, יצירות קאמריות, הרצאות, סרט ואף מפגש בארכיון התזמורת.

דמותו של לאונרד ברנשטין המלחין היתה ונותרה בגדר תעלומה, אניגמה, צופן שדורש פענוח. ברנשטין, חיבור בלתי אפשרי (לכאורה) של חומר ורוח, של נהנתנות ומוחצנות מצד אחד ויכולת להרטיט לבבות בביצועי מופת מהצד האחר, יהודי אמריקאי שבתקופת מקארת‘י הוצע לו על ידי המורה והמנטור שלו סרגי קוסביצקי להתנצר, לשנות את שמו ולהתחתן, שהבין היטב את המוזיקה של ברהמס ושומאן אבל פרח באמת כאשר ביצע מוזיקה שכתב יהודי אחר שכמוהו עסק גם בניצוח (גוסטב מהלר) ושל ”סירובניק” מופנם ומועק מצידו השני של מסך הברזל (דמיטרי שוסטקוביץ‘), בחר להישאר נאמן לעצמו כל חייו. אחרי מותו, ואחרי מספר ביוגרפיות מפורטות שנכתבו עליו יש עדיין תחושה, שכמו בכל תעלומה, רק אחרי מותו תוכל המוזיקה שלו לספר לנו מי היה האיש הזה באמת.
אחת השאלות הגדולות העולות בנוגע לברנשטין המלחין היא ”מתי היה לו בכלל זמן לכתוב”. מאז ימי מהלר ושטראוס היו מעט מלחינים שהפכו למנהלים מוזיקלים. מי בכלל יכול להיות מנהל בבוקר, לנצח על קונצרט בערב ולדחות את הדחף היצירתי שלו לפגרת הקיץ? ברנשטין בדרכו שלו הצליח לעשות את הבלתי אפשרי. הוא הגיע למשרת ניהול התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק ב-1957 כשהוא נישא על גלי ההצלחה שלו כמלחין בברודווי, שם יצר בין היתר את ”קנדיד” ואת ”יום בניו יורק” (”מלחים בחופשה”) והיה הראשון שבהתלהבות ובדבקות קנאית הצליח לבנות גשר אמיתי בין האנשים הצעירים באמריקה ובעולם ובין התזמורת שניהל. לברנשטין הייתה אופטימיות וחזון שבו העולם כולו יאהב מוזיקה, כלומר יאהב אותו, את לני. הוא שילש תוך שנה את מספר המנויים של הפילהרמונית של ניו יורק, הוא פתח חזרות לקהל ללא תשלום, הוא יצר את סידרת הקונצרטים המוסברים לנוער, שזכו לעשרה מיליון צופים בכל שבוע ברחבי ארצות הברית, הוא היה סימביוזה מופלאה של רגש ושל אינטלקט. השנים שבהן ניהל את התזמורת נחשבות כשנים שבהן הייתה ניו יורק אחד ממרכזי העשייה הבולטים של המוזיקה הקונצרטית.

אהבת הקהל באה לברנשטיין בקלות. את אהדת המוזיקאים שעבדו אתו רכש בהדרגה, ועם  הביקורת ניהל יחסים מורכבים עד שגם הקשוחים שבמבקרי ניו יורק נשבו בקסמו. אבל ברנשטין הרגיש תסכול מאי-התקבלותו כמלחין חשוב בעולם הסימפוני. על אף שלא שחסרו לו הזדמנויות לביצוע –  חברות התקליטים ותזמורות בכל העולם, ביניהן התזמורת הפילהרמונית הישראלית, פתחו את דלתותיהן בפני הפרטיטורות החדשות שלו, ועל אף שברנשטין המלחין עורר סקרנות, ”גזר הדין” על יצירותיו בעודו בחיים לא היה נחרץ. השנים הקרובות תהיינה קריטיות למורשתו. בפסטיבל הקרוב ינצחו על יצירותיו מנצחת ומנצחים בעלי אמירה אישית, ויהיה מעניין לשמוע תפיסות חדשות של המוזיקה של ברנשטין במנותק מהאופן שבה נהג המלחין לנצח על יצירותיו.

 קנדיד – אופרטה קומית

לפי הסאטירה הנוקבת של וולטר. הרפתקאותיו של קנדיד התמים, המחפש אחר ”הטוב שבכל העולמות” ואינו מאבד את תמימותו ואת רוחו האופטימית על אף כל הקשיים והאסונות.

”את ברנשטין ראיתי מנצח לראשונה כשהייתי בת 9,” מספרת המנצחת האמריקאית הידועה מרין אולסופ. ”נכחתי באחד הקונצרטים שלו לבני הנוער ומהרגע שעלה על הבמה נכבשתי בקסם ה‘ברנשטייני‘ הידוע. בשנות העשרים המאוחרות שלי (היא מוסיפה בראיון שנתנה לקרנגיהול) זכיתי ללמוד אצלו. הדבר המיוחד ביותר שלמדתי ממנו הוא לספר סיפור דרך המוזיקה, אם הוא לא ידע את הסיפור של יצירה מסוימת הוא היה ממציא אחד, הוא אמר שאנחנו כבני אנוש חייבים סיפור. אנחנו צריכים התחלה אמצע וסוף ועל המוזיקה לספר את הסיפור הזה.” אחרי לימודיה אצל ברנשטין פיתחה אולסופ קריירה מרשימה וכיום היא מכהנת כמנהלת המוזיקלית של תזמורת בולטימור.

תולדות היצירה מעניינות. היא נכתבה במקור בין השנים 1956-1954 עבור בימות ברודווי. את הליברית כתבה ליליאן הלמן והבמאי של ההפקה המקורית היה לא אחר מאשר  טיירון גת‘רי. ”קנדיד” שרדה 70 ערבים בברודוויי, כמות מכובדת מספיק של הצגות שעדיין לא מצבה את היצירה כ”הצלחה” או ”שלאגר” אבל עוררה מספיק עניין כדי שגרסאות שלה יצוצו מאז מתוך ניסיונות להחייאה של המחזמר הזה. הגירסה הקונצרטית של היצירה, שאותה נבצע נוצרה ב-1988 עבור האופרה הסקוטית. מבחינה מוזיקלית אפשר להבחין ביצירה באלמנטים המזוהים בדרך כלל עם האופרטה הוינאית, אלא שהם מוגשים בה בתוספת ה”תבלינים” הברנשטיינים של הרמוניות ג‘אז  של מקצבים נמרצים ושל תזמור עתיר כלי נקישה. חדי האוזן שבין המאזינים יכולים אולי לזהות אלמנטים מוכרים מתוך ”סיפור הפרברים”, שמועדי החיבור שלה חפפו את סיום העבודה על ”קנדיד”. נדמה שברנשטין, שהיה חצוי מהרבה בחינות בין במת הקונצרטים והבמה ה”קלה” הצליח ליצור ב”קנדיד” תמהיל מהנה ומרשים שמצליח (שנים לפני שעשה זאת עמיתו הצעיר סטיבן סונדהיים עם ”סוויני טוד”) לשרוד ביצועים קונצרטיים (כמו זה הנמצא בהקלטה שהפיקה עבורו ”דויטשה גראמופון” ובה הוא מנצח על צוות הכולל בין היתר את ג‘רי האדלי ו… כריסטה לודוויג) והבמה הקלה.

 ברנשטין והמוזיקה הקאמרית

ברנשטין היה בעיקר מלחין סימפוני. כמו מושא ההערצה שלו, מהלר, יצירתו הקאמרית משקפת בעיקר את רצונו של ברנשטין הבוגר לנגן עם חברים.

היצירות שיושמעו בקונצרט משקפות שלוש מגמות במכלול יצירתו הקאמרית של ברנשטין.

יצירות מוקדמות: את שלישיית הפסנתר כתב ברנשטין כאשר היה עדיין תלמיד באוניברסיטת הארוורד ב-1937. בהמשך ציטט קטע ממנה ב”יום בניו יורק”. הסונטה לקלרנית נכתבה ב-1942 והיא היצירה הראשונה של ברנשטין שיצאה בדפוס. אפשר לזהות ביצירות האלו השפעות של קופלנד ושל אייבז, אבל הן מלודיות ודרמטיות ונגישות מאוד לאוזני המאזין.

יצירות מעובדות כמו המדיטציה לצ‘לו, שעובדה מתוך המיסה המונומנטלית שכתב ברנשטיין לחנוכת ”מרכז קנדי לאמנויות” בוושינגטון. את המדיטציה כתב ברנשטיין לבקשתו של חברו הטוב, הצ‘לן מסטיסלב רוסטרופוביץ‘, שביצע אותה פעמים רבות ברחבי העולם. הכתיבה לצ‘לו ביצירה נהדרת, ואפשר להרגיש את הכוח ואת העצמה הפיזית והרגשית שדרש ברנשטיין ממבצעיו. תפקיד הפסנתר משקף נאמנה את הפרטיטורה התזמורתית.

שירים לקול ולפסנתר שהם פרי האהבה הרבה של ברנשטין לנגינה קאמרית ולליווי זמרים; זו הייתה דרכו ”להשתתף” במו ידיו (תרתי משמע) בעשייה מוזיקלית. ברנשטין (כדרכו כמעט) התייחס במידה מסוימת של צער לעובדה שהשירים שלו, שהפכו ל”להיטים” על במות הקונצרטים היו דווקא אלו שהטקסטים שלהם היו אירוניים ומצחיקים ”אני שונאת מוזיקה אבל טוב לשיר” ומתכוני האפייה שהלחין.

* לכתיבת הטקסט הזה נעזרתי בקטעים מתוך ספרו של נורמן לברכט ”המאסטרו”, מהאתר הרשמי של לאונרד ברנשטין ומראיון של גב‘ אלסופ באתר הקארנגי הול.

ה”אדג‘ו” המפורסם של ברבר נוגן בלווייתו של הנשיא רוזוולט ובהמשך נוגן באירועי הזיכרון לחללי המתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק, ה-”9.11”.  בישראל,  ליווה פרק ה”אנגוס דאי” מתוך המיסה של באך את שידורי הטלוויזיה לאחר רצח יצחק רבין וכך נחרט בזיכרונם של רבים. ברנשטין בעצמו ניצח על ביצוע מרגש של הסימפוניה התשיעית של בטהובן לאחר נפילת חומת ברלין. מוזיקה שמתחברת להיסטוריה. גורל דומה נפל בחלקה של הסימפוניה ”קדיש.” ברנשטיין חיבר את היצירה – מוזיקה וטקסט – ב-1963 והיה בשלבי העריכה הסופיים כאשר נודע לו על רצח הנשיא קנדי בטקסס. הוא החליט להקדיש את הסימפוניה ”לזכרו האהוב של ג‘והן פ‘ קנדי.”  אחת הסיבות המרכזיות להחלטתו של ברנשטין הייתה הטקסט של תפילת הקדיש המושר ביצירה, שכידוע אין בו אזכור של מוות, אלא אזכור של המילה חיים ודברי שבח והודיה ליושב במרומים. לאלה הוסיף ברנשטין טקסטים משלו. בחלוף השנים ערך את הטקסט מחדש לכדי ויכוח מנוגן, מושר ומדובר בין האדם לאלוהים, הרהורים על אמונה, על ספק ועל מוסר.

 קדיש  – סימפוניה מס‘ 3

הבכורה העולמית של ”קדיש” התקיימה בתל אביב בשנת 1963, בניצוחו של ברנשטין עצמו, עם התזמורת הפילהרמונית ועם השחקנית חנה רובינא. ברנשטין הקדיש את היצירה לזכרו של ג‘ון קנדי, שנרצח זמן קצר לפני הבכורה.

הרכב האורחים בביצוע היצירה יחד עם התזמורת, כולל צוות ישראלי מרשים שזוכה להצלחה בכל העולם: המנצח אילן וולקוב, הזמרת חן רייס והשחקן איתי טיראן, ולצדם המקהלה הישראלית ע”ש גארי ברתיני, מקהלת האקדמיה ומקהלת אנקור.

מזה שנים אילן וולקוב הוא מנצח בעל שם עולמי שעדיין בן בית בכל סוגי המוזיקה, בחירה אידיאלית ליצירה חובקת כל כמו ”קדיש” של ברנשטין. חן רייס ללא ספק הזמרת הישראלית המובילה כיום על במות העולם ואיתי טיראן שב לשתף פעולה עם התזמורת הפילהרמונית כשחקן/קריין. השלישייה ראויה לשמש ממשיכה לצוות שהוביל את היצירה בבכורה העולמית כאן בתל אביב וכלל לצד ברנשטין שניצח את הזמרת ג‘ני טוראל ואת השחקנית  חנה רובינא, ומצטרפת לרשימה מפוארת של מבצעי ”קדיש” שכללה בין היתר  את השחקנית פליציה מונטה אלגרה, רעייתו של ברנשטין, הזמרת מונסראט קאבאייה, הכנר יהודי מנוחין והשחקנית קלייר בלום.

כתבות ארכיון על ברנשטין:

http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=HRT%2F1948%2F11%2F21&id=Ar00115&sk=E228D739

http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=DAV%2F1947%2F05%2F06&id=Ar00201&sk=9BCAEAC5

http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=HRT%2F1950%2F12%2F26&id=Ar00211&sk=587AC9C7

http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=MAR%2F1978%2F11%2F02&id=Ar03501&sk=5C98A4FB