להב שני מנצח | קיריל גרשטיין פסנתרן

פאול בן-חיים נמלט מגרמניה הנאצית והגיע לתל אביב ב-1933, בילה שנים בחיפוש ופיתוח הקול האמנותי הייחודי שלו. התוצאה היא שילוב מרתק בין מסורת גרמנית רומנטית שספג בילדותו לבין צליל ים-תיכוני שגילה כאן, בארץ ישראל ובעבודה משותפת עם אומנים מרקעים תרבותיים שונים. ה"פסטורלה עם וריאציות" כתובה לתזמורת כלי קשה וסולו קלרינט יפה שיבוצע על ידי הקלרינטן שלנו רון זלקה, היא פרי החיפוש הזה – מיזוג בין עולמות, צבעים, סגנונות, שבמידה רבה משקף את התהוותה של המוזיקה הישראלית האמנותית של אמצע המאה העשרים. 

הרבה שנים אחר כך, תומס עדס כותב את הקונצ׳רטו שלו לפסנתר – מחווה בלתי מתפשרת למסורת הקונצ׳רטי, עם הדהודים של ברטוק, פרוקופייב ורחמנינוב, שלושה פרקים, נושאים ברורים, קדנצות – מבנה מוזיקלי שנחשב אנאכרוניסטי וכמעט נעלם מהרפרטואר העכשווי. אל תוך המסגרת הקלאסית, עדס יוצק תוכן מוזיקלי אישי, ייחודי ועכשווי, עם תזמורים, הרמוניות ומקצבים שמאפיינים את הכתיבה שלו. ה״קלאש״ האסתטי הזה מלווה את עדס ביצירה שלו, והופך את המוזיקה שלו לקומוניקטיבית ומפתיעה במקביל: תמיד יש אלמנטים מוכרים שמאפשרים למאזין גישה למוזיקה, אבל לצידם עדס מאתגר את האוזן ואת האינטלקט עם מוזיקה מתוחכמת, עדכנית ולפעמים פרובוקטיבית. היכולת הזו שלו הפכה אותו לאחד המלחינים העכשוויים המבוצעים ביותר, והקונצ׳טו הזה שנכתב במיוחד עבור הפסנתרן קיריל גרשטיין ובוצע בבכורה עם הסימפונית של בוסטון, הפך לחלק בלתי נפרד מרפרטואר הפסנתר העכשווי באולמות הקונצרטים החשובים בעולם.

ולבסוף, גם ריכרד שטראוס כותב את עצמו ביצירה "חיי גיבור", שהוא דיוקן עצמי מוזיקלי גלוי: בשישה חלקים מוזיקליים הוא מתאר את חייו כגיבור שכוללים בין היתר את יריביו (כאדם בעל חוש הומור מפותח הוא אפילו קורץ למבקרי המוזיקה שקרעו אותו לגזרים על גבי העיתונים…), את אשתו פולין (בקטע סולו הכינור המפורסם, פלרטטני והפכפך) את הקרבות וההתפייסות שלו, וגם פרישתו מן העולם אל חיק המשפחה. שטראוס תכנן שחיי גיבור תבוצע לצד "דון קיחוטה" הסאטירית שלו (שביצענו בסוף העונה הקודמת) – וזו כנראה היתה הדרך שלו לסמן לקהל שלא ייקח אותו יותר מדי ברצינות.