טירתו של כחול הזקן

כשברהמס שלח את הפרטיטורה של הקונצ׳רטו השני שלו לפסנתר לקלרה שומאן, הוא כינה אותו "קונצ'רטינו קטן ועדין עם סקרצו קטן ויפה" מה שהוא שלח, הוא אחד הקונצ׳רטי הרומנטיים רחבי היריעה ועמוקי הרגש שנכתבו – ארבעה פרקים, חמישים דקות, שביקורות הבכורה תיארו כ״סימפוניה עם פסנתר״. היצירה פותחת בקריאת קרן יחידה – שקטה, מרוחקת, מהורהרת. זו לא פתיחה מסורתית של קונצ׳רטו, והיא מכינה את הקרקע למבע הבוגר והשלם של הקונצ׳רטו כולו. הפרק השני, אותו סקרצו שברהמס כינה "זעיר וחמוד", הוא הפרק הסוער והדרמטי ביותר בקונצ'רטו. הפרק השלישי פותח בסולו צ'לו – מלודיה יפהפיה שברהמס השתמש בה שוב מאוחר יותר, בשיר שלו לקול ולפסנתר. בפרק האחרון אפשר לשמוע רמיזות למקצבים רומאניים, סמל לאהבה הגדולה של ברהמס להונגריה, שבאה לידי ביטוי יותר מהכל בריקודים ההונגרים המפורסמים שלו. 

את הבכורה של הקונצ׳רטו השני לפסנתר, ברהמס עצמו ניגן בבודפשט ב-1881 – עיר שהיה קשור אליה עמוקות. 

ואם בהונגריות עסקינן, אין אופרה שמבטאת קשר עמוק לשפה והתרבות ההונגרית יותר מ"כחול הזקן" של ברטוק. ברטוק כתב אותה ב-1911, כשהיה בן שלושים. זו אופרה שמזכירה מחזה תיאטרון אינטימי, דרמה פסיכולוגית מסתורית: שתי דמויות בלבד, שבע דלתות סגורות שמחכות להיפתח, ומתח בלתי פוסק. יהודית, אשתו החדשה של כחול הזקן, רוצה לפתוח את כל הדלתות בטירתו – גם את הסודיות ביותר. מה שהיא מוצאת מאחורי כל דלת חושף עוד אגף בנפשו ועברו של בעלה. הסיפור מבוסס על גרסה צרפתית של אגדה עתיקה, אבל ברטוק הפך אותו לפסיכודרמה אפלה ועכשווית. בעודו כותב את האופרה, הוא כתב לאמו על הבדידות העמוקה שחש, ועל החשש שלא תתפוגג, ושיתף איתה מחשבות על יחסי הכוח בין נשים וגברים. ניכר שהנושאים הללו מצאו את דרכם לתוך האופרה. המוזיקה של ברטוק, כמו תמיד, לא נשמעת כמו שום דבר אחר: מצד אחד היא שפה מוזיקלית עשירה ומתוחכמת עם קצבים שמחוברים למורשת ההונגרית ומלודיות שנשמעות כמו שירה חופשית. מצד שני, יש רגעים שמזכירים פסקול של סרט אימה. ברטוק בנה תזמורת עשירה עם שילובים מעניינים ובלתי צפויים, שמשקפים את הזוויות השונות של המצב הנפשי של הדמויות. ברטוק כתב הוראות בימוי, עיצוב במה, ותאורה עשירות להפליא, שיקבלו אינטרפרטציה חדשה של להב שני, שינצח וגם יביים.