fbpx
בית>קונצרט>“לה בוהם” עם להב שני

“לה בוהם” עם להב שני

אופרה בביצוע קונצרטי

התוכנית

  • 01

    פוצ'יני

    לה בוהם (אופרה בביצוע קונצרטי)

על המופע

  את עונת 22/23 נסיים עם ביצוע קונצרטי של האופרה “לה בוהם” מאת פוצ’יני בניצוחו של להב שני. יחד עם שורה של זמרים בינלאומיים נזכה לחוות את הדרמה הריאליסטית של פוצ’יני, שהדהימה את הקהל של המאה ה-19 בזכות סיפור פשוט על דמויות אותנטיות. אנחנו מזמינים אתכם להתאהב מחדש בחבורת האמנים השרמנטית מהרובע הלטיני בפריז, ובמוזיקה הספונטנית ומלאת האמוציות של פוצ’יני.

בשנת 1896 הציג פוצ’יני לעולם סוג חדש של אופרה. זו היתה אופרה על החיים האמיתיים: חבורה של אמנים חסרי אמצעים ברובע הלטיני בפריז, שאוהבים לחגוג את החיים, לשתות ולאכול, להתאהב ולקנא – ממש כמונו. האופרה הזו, “לה בוהם”, הייתה לא פחות ממהפכה, כאשר דחתה את המסורת של אופרות על חצרות מלוכה, רוזנים ורוזנות, ודרמות עולם ראשון.  רודולפו. הסימבולי הופך לריאלי – האמנות היא יותר מדרך חיים, היא הישרדות.

 

קצת כמו סיינפלד ששינתה את חוקי המשחק של סדרות הטלוויזיה וזכתה לכינוי “הסדרה על כלום”, כך עשתה בוהם בעולם האופרה, לאחר שהצליחה להראות את היופי והפיוט בסיפור פשוט על אנשים רגילים. רודולפו, מימי, קולין, שונאר, ומרצ’לו, גיבורי “לה בוהם”, סימלו עבור פוצ’יני את הבוהמה הפריזאית האמנותית – ההיפסטרים של המאה ה-19 – שידעו להדחיק את הבעיות האמיתיות שלהם ולחיות את הרגע. מדובר בחבורה כריזמטית ואינטליגנטית, שיוצאת נגד המרדף הבורגני אחר מעמד וממון, הם מסתפקים באמנות ואהבה. רודולפו מציג את עצמו בפני שכנתו מימי ומספר כי הוא “משורר חסר פרוטה, אבל הוא מיליונר ברוחו”. כאשר האש באח דועכת ואין די כסף כדי להדליק אותה מחדש, החברים מתלבטים אם להצית את האש באמצעות אחד הציורים של מרצ’לו או להשתמש דווקא בדפי המחזה של

רומנטיקה ריאליסטית

חבורת האמנים של פוצ’יני חיה חיים דלים אך מלאי רגש, כאלה שיש בהם פשטות חומרית לצד פאתוס רוחני. השילוב של הערכים הכביכול סותרים הללו, מאפיין גם את הכתיבה של פוצ’יני בה הוא כותב בד בבד סצנות ריאליסטיות מלאות חיות וזרימה, ורגעים מלודרמטיים בהם הזמן עוצר מלכת והרגש האנושי נגלה במלוא עוצמתו. פוצ’יני למעשה משלב ערכים אמנותיים שונים שהיו מקובלים באותה תקופה, עם סגנון ה”וריזמו” שמקדש את האותנטיות ושאף לאמנות המשקפת את המציאות באופן ישיר ככל האפשר, ולצידו רומנטיציזם שמשקף את נבכי הנפש האנושית ומתאר רגשות גדולים מהחיים. שני האלמנטים הללו מקבלים כאמור ביטוי דרמטורגי, ובמקביל גם מוזיקלי: את הוריזמו מייצגות סצנות סוחפות ומלאות חיות שיש בהן זרימה טקסטואלית טבעית, ללא חזרות או הרחבה של מילים ומשפטים כפי שהיה כה מקובל באופרה של המאה ה-18. דוגמאות לכך אפשר למצוא בחציה הראשון של המערכה הפותחת, כמו גם במרבית המערכה השנייה, כאשר פוצ’יני מלהטט עם אנסמבלים בהם הדמויות משוחחות זו עם זו באופן שנשמע טבעי להדהים, עם קווים ווקאלים שנשמעים ממש כמו דיבור וקטעי מקהלה המדמים באופן אותנטי את המולת העיר. מאידך, פוצ’יני מייצר רגעים של רומנטיקה מוזיקלית טהורה, עם אריות מסורתיות בהן לכל דמות ניתנת ההזדמנות להתענג על כל צליל וכל פראזה, תוך שהתזמורת מעניקה לה מצע עשיר וחם שמלטף את האוזן ומחמם את הלב.

התזמורת כדמות

ואם הזכרנו את התזמורת, גם היא מקבלת כאן תפקיד משודרג כמיטב המסורת של האופרה האיטלקית במחצית השנייה של המאה ה-19. התזמורת של פוצ’יני אינה מלווה, אלא היא חלק מרכזי מהדרמה, מתפקדת ממש כמו דמות נוספת באופרה. פוצ’יני מנצל את עושרה המקסימלי של התזמורת הסימפונית שהתפתחה וגדלה במאה ה-19, ומוציא תחת ידיו פרטיטורה וירטואוזית מבחינת שימוש בכלי התזמורת השונים ויצירת פלטה עשירה של צבעים. עם סקציית כלי הקשה גדולה, נבל והרבה כלי מיתר, פוצ’יני מייצר תפקיד תזמורתי שהוא סימפוני במהותו ואין בו רגע אחד של ליווי דל או סתמי. בנוסף, פוצ’יני מעניק לתזמורת תפקיד מהותי באופרה כאשר הוא משתמש בטכניקה של “לייט מוטיבים”, אותה למד ככל הנראה מריכרד ואגנר, אחד המלחינים הנערצים עליו. מדובר במוטיבים מלודיים שחוזרים על עצמם במהלך האופרה, כל אחד מסמל דמות, מצב רוח או סיטואציה. דוגמה לכך היא המוטיב שפותח את האופרה ומסמל שמחת חיים וחוסר דאגה, או המוטיב של מימי שפותח את האריה הראשונה שלה וחוזר אחר כך במערכה הרביעית כאשר היא עומדת למות ממחלה. ישנו גם כמובן מוטיב האהבה של רודולפו ומימי, אותו אנחנו פוגשים לראשונה בסצנת ההתאהבות שלהם במערכה הראשונה, והוא חוזר בצורות שונות לאורך האופרה, עד לפעם האחרונה, החשופה והשברירית, ברגע האחרון שלהם יחד לפני מותה של מימי. בכל פעם שמוטיב כזה מופיע בתזמורת, המאזין מבין באופן אינטואיטיבי כמעט את המסר הרגשי שפוצ’יני רוצה להעביר ומתחבר אליו באופן מיידי. את המוטיבים הללו פוצ’יני שוזר בתוך כתיבה לינארית שמתפתחת ללא הפסקה לאורך האופרה כולה. אין כאן הפרדה בין אריות, אנסמבלים או חטיבות מוזיקליות שונות – כמו בחיים האמיתיים, גם באופרה של פוצ’יני הזמן לא עוצר מלכת.

120 שנה עברו מאז הפרמיירה של לה בוהם, בהן האהבה של הקהל אליה רק הלכה והתעצמה. עם הזמן, השינויים בצייטגייסט ובגישות האסתטיות, “לה בוהם” הפכה לסמל של אופרה איטלקית גדולה מהחיים, עם מלודרמה הגובלת בטלנובלה. האזנה מחודשת ליצירת המופת הזו, דווקא בביצוע קונצרטי, מאפשרת לנו מבט נקי ומזוקק על היצירה המתוחכמת והיפהפיה שכתב פוצ’יני, ולהבין את המקום החשוב שיש לה בהתפתחות של האופרה, והתרבות בכלל. כך נוכל להתמסר שוב למנגינות הכובשות ולדמויות האנושיות, שהופכות את לה בוהם לאופרה האהובה שהיא. פוצ’יני מן הסתם הבין כבר כשכתב אותה, שכולנו אנשים רגילים עם רגשות גדולים.

 

לקריאה נוספת

אמנים

להב שני
Lahav_750X1000

להב שני

מנצח

הקדישו כסא
מריה תרזה לבה
Maria Teresa LEVA 750X1000

מריה תרזה לבה

סופרן

(מימי)

הקדישו כסא
לוויניה ביני
Lavinia Bini 750X1000

לוויניה ביני

סופרן

(מוזטה)

הקדישו כסא
מתאו ליפי
Matteo Lippi 750X1000

מתאו ליפי

טנור

(רודולפו)

הקדישו כסא
אלסיו ורנה
Alessio Verna 750X1000

אלסיו ורנה

בריטון

(מרצ'לו)

הקדישו כסא
בנג’מין צ’ו
Benjamin Cho 750X1000

בנג’מין צ’ו

בריטון

(שונאר)

הקדישו כסא
גבריאלה סגונה
Gabriele Sagona 750X1000

גבריאלה סגונה

באס

(קולינה)

הקדישו כסא
סיימון קריכלי
“לה בוהם” עם להב שני

סיימון קריכלי

טנור

(פרפיניול)

הקדישו כסא
יורי קיסין
“לה בוהם” עם להב שני

יורי קיסין

באס־בריטון

(בנואה, אלצ'ינדורו)

הקדישו כסא
המקהלה הישראלית ע”ש גארי ברתיני
לוגו ביו

המקהלה הישראלית ע”ש גארי ברתיני

בניצוחו של רונן בורשבסקי

הקדישו כסא
המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה ומחול
לוגו ביו

המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה ומחול

מנצח תום קרני

הקדישו כסא
מקהלת אנקור
לוגו ביו

מקהלת אנקור

שליד קונסרבטוריון האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים

הקדישו כסא

אולי יעניין אותך גם