הרביעית של מהלר עם להב שני

היצירה בנויה משלושה פרקים רחבי־היקף, המתלכדים לכדי קשת סימפונית אחת רציפה. הפרק הראשון – Allegro לוהט ורב־עוצמה – מבוסס על עקרון ה־Perpetuum Mobile ("תנועה מתמדת"). הוא נשען על זרימה בלתי פוסקת של אנרגיה דרמטית, כוחנית וסוחפת, המניעה את היצירה כולה קדימה. הפרק השני, Grave, הוא הארוך והנרחב ביותר ביצירה ומחולק לשלושה אפיזודות עצמאיות. כל אחת מהן מהווה הד לאותה דרמה פנימית ולמתח הנפשי שאזרחי המדינה חוו בתקופה האחרונה. זוהי מוזיקה של התבוננות, זיכרון וחשבון נפש – תגובה אנושית למציאות מורכבת ורבת תהפוכות. הפינאלה מהווה מעין חזרה מחודשת ומועצמת לאנרגיה של הפרק הראשון. כאן שולטת אנרגיה עוצמתית שבנויה על תבניות ריתמיות פשוטות אך בעלות כוח מניע בלתי ניתן לעצירה.

סיבליוס

הקונצ'רטו לכינור של סיבליוס נחשב לאחת הפסגות הרומנטיות לכינור, אבל הרומנטיקה שלו קצת אחרת – היא עצורה, שברירית, מתוחכמת. סיבליוס חלם להיות כנר – הוא אפילו ניסה להתקבל לפילהרמונית של וינה אבל לא הצליח. אפשר אם כך להבין מדוע הקונצ׳רטו לכינור היה קרוב כל כך לליבו, ואפשר גם לשער שהוא סימל עבורו שילוב של רגשות, בין אהבה וכמיהה גדולה, לאכזבה, החמצה ואולי אפילו כשלון. מה שבטוח, הוא שמדובר בקונצ׳רטו אישי מאד, וככזה הוא יוצא דופן בנוף הקונצ׳רטי הרומנטי האירופאי. הכניסה של הכינור בפתיחת היצירה כמעט חשאית: לא תרועה, לא הכרזה, אלא צליל עמום שצף מעל הרעד השקט של המיתרים, כמו מוזיקה שכבר התחילה מזמן, ואנחנו רק מתוודעים לקיומה כעת. וזו התחושה לאורך הקונצ׳רטו כולו – אין הצהרות, אין ניצחונות, יש סיפור פנימי חשוף ומרתק שסופר לפני שהמאזין נכנס לתמונה, וימשיך להתקיים אחרי שהמאזין ייצא ממנה. אחרי בכורה לא מוצלחת במיוחד של הקונצ׳רטו, סיבליוס המשיך לערוך אותו ושמר עליו בקנאות. הוא היה סלקטיבי מאד לגבי הביצועים שלו והעניק אותו כמו מתנה יקרה רק לכנרים שאהב במיוחד. כמו הרבה יצירות עם התחלה קשה, הקונצ׳רטו הזה הפך לאחת היצירות האהובות והמבוצעות ביותר לכינור ולנכס צאן ברזל ברפרטואר הסימפוני העכשווי.

מהלר

גם הרומנטיקה של מהלר בסימפוניה הרביעית מדברת בטון אחר: אחרי שלוש סימפוניות ענקיות ומרשימות שהוגדרו כ״עושות הרבה רעש״, מהלר הפתיע עם סימפוניה צנועה הרבה יותר, ילדותית כמעט בפשטות שלה. מהלר היה מודע לכך, ואף כתב לחברתו שהפעם ״אפילו אין טרומבונים״. שלושת הפרקים הראשונים נבנים בהדרגה לקראת הפרק האחרון המיוחד, בו מצטרפת זמרת סופרן ומספרת בקול ילדי את סיפור ״החיים השמימיים״ – חזון נאיבי של החיים בגן עדן. את השיר הזה מהלר כתב שנים קודם לכן כחלק ממחזור שירי עם גרמניים שהלחין, וחלקיקים מהמנגינה שלו מופיעים כבר בפרקים האחרים של הסימפוניה.