fbpx
בית>הפילהרמונית בג’ינס

הפילהרמונית בג’ינס

ניקולאי שפס-זניידר מנצח | גיורגי גיגשווילי פסנתרן | דרור קרן מנחה

התוכנית

  • 01

    שופן

    בלדה מס' 4 לפסנתר סולו

  • 02

    ברהמס

    קונצ'רטו לפסנתר מס' 1

ברהמס: קונצ’רטו לפסנתר מס’ 1

הקוראים הוותיקים שלנו בוודאי שמים לב שקשה לנו לכתוב על ברהמס בלי להזכיר את בני הזוג רוברט וקלרה שומאן. שומאן כבר היה מלחין מוכר ומוערך כשברהמס התגלה ככוכב צעיר ומבטיח, ואשתו קלרה הייתה גם היא מלחינה, ובעיקר פסנתרנית מוערכת. היחסים המיוחדים בין השלושה, שגלשו מהמקצועי לאישי, הפכו מפורסמים בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית, וקשה להפריד בין היצירות הנפלאות של שלושתם ובין משולש האהבה האפי שלהם. זה נכון גם לגבי הקונצ’רטו הראשון לפסנתר של ברהמס, שנתב ברגע דרמטי בחייהם של השלושה, וקשר ביניהם לנצח.

 

בשנת 1754 רוברט שומאן חווה התמוטטות נפשית משמעותית שהובילה אותו לניסיון התאבדות, ממנו ניצל ממש במקרה. זו היתה נקודת מפנה בחייו של הזוג שומאן, ואולי לא פחות מכך בחייו של ברהמס הצעיר והמשך יחסיו עם קלרה, על כך אתם יכולים להרחיב מעט את הקריאה כאן. כמה ימים לאחר ניסיון ההתאבדות של רוברט, ברהמס התיישב לכתוב. הוא תכנן לכתוב סונטה לשני פסנתרים, אבל הבין מהר מאוד שהמוזיקה שמתנגנת לו בראש דורשת פורמט גדול יותר. “אולי זו תהיה הסימפוניה הראשונה שלי” הוא חשב לעצמו, “זו שרוברט כל כך עודד אותי לכתוב, זו שהעולם כל כך מחכה לה”. זה היה כנראה מלחיץ מדי. ואז, כמעט שנה לאחר שהתחיל, ברהמס כתב לקלרה: “דמייני מה חלמתי אתמול בלילה! שאני הופך את הסימפוניה שהתחלתי לקונצ’רטו לפסנתר!”. ברהמס החליט אם כן על צורה, אבל לקח לו חמש שנים נוספות עד שפרסם את הקונצ’רטו.

הקונצ’רטו מתחיל בסערה ממעמקי התזמורת, עם הטימפני הרועם בסולם רה מינור, ומיד אחריו כלי הקשת עם נושא מוזיקלי מאיים, מלא פאתוס, בלתי צפוי. לפחות שני חברים של ברהמס אישרו את ההשערה המתבקשת, שהפתיחה הזו היא התגובה של ברהמס לניסיון ההתאבדות של שומאן. למעשה, הפרק הראשון כולו, מלא תמורות במצבי הרוח, נע בין דרמה רושפת ובין מלנכולית מופנמת, משקף אולי את אישיותו המורכבת והמיוסרת של רוברט שומאן. הפרק השני לעומת זאת, שייך ללא ספק לקלרה. “אני מצייר דיוקן מעודן שלך” כתב ברהמס לקלרה,”זה יהיה הפרק השני של הקונצ’רטו”. אם יופיו של הפרק הזה משקף ולו במעט את האופן בו ברהמס ראה את קלרה שומאן, הרי שאין ספק לגבי אהבתו העזה כלפיה. באחד ממכתבי האהבה של ברהמס לקלרה מהשנה בה החל לכתוב את הקונצ’רטו, ברהמס מתאר את קלרה הנכנסת אל אולם הקונצרטים כ”כוהנת גדולה הניגשת אל המזבח”. כאשר קלרה שמעה את הפרק השני של הקונצ’רטו היא כתבה לברהמס כי “יש בו משהו כנסייתי”, בלי לדעת שתחת התיבות הראשונות ברהמס כתב ציטוט בלטינית מתוך הטקסט של הרקוויאם: “Benedictus, qui venit, in nomine Domini” (ברוך הבא בשם האדון). הערבוב הזה בין התאהבות, הערצה, וסגידה כמעט דתית, אפיין ככל הנראה את הסנטימנט המורכב והבלתי פתור ששרר בין ברהמס וקלרה.

ברהמס הקדיש את הקונצ’רטו לקלרה, וביצע אותו לראשונה בהנובר, בשנת 1859. הקהל שהאזין לקונצ’רטו בביצוע הבכורה לא ציפה לקונצ’רטו ארוך, מורכב, ואינטנסיבי כל כך מבחינה רגשית. “הקונצ’רטו לא מעניק עונג”, כתב אחד המבקרים אחרי ההופעה השניה בלייפציג, ואף הוסיף (ככל הנראה בתגובה להתחלה המפתיעה והנוקבת של הקונצ’רטו) “דיסוננס צווחני של צליל לא נעים”. כל כך מצחיק לקרוא את זה כעת, אבל הקהל של ברהמס לא היה מוכן לחוסר ההתפשרות שלו, לאומץ שלו להביע, לפרוגרסיביות שלו. לקח זמן רב עד שהקונצ’רטו המפואר הזה קיבל את המקום שמגיע לו, וזה קרה בין היתר בזכות הביצועים המופלאים של ההשראה והאהבה הגדולה של ברהמס – קלרה שומאן.

שופן : בלדה רביעית לפסנתר

 המילה “בלדה” מיד מזכירה לנו שיר אהבה מלנכולי, כזה שחושף את המחשבות הכי פרטיות שלנו. הבלדות של שופן לא רחוקות בכלל מהקונספט הזה, והארבע שהוא כתב לפסנתר הן לא רק יצירות אהובות ביותר שלו, אלא נמצאות בראש מצעד היצירות האהובות לפסנתר סולו בכלל.  שופן היה הראשון שכתב בלדה אינסטרומנטלית ונראה שאת ההשראה לכך הוא קיבל מהבלדות הפואטיות של המאה ה-19, שהן טקסטים קצרים דמויי שיר אבל בעלי אופי עלילתי. גם הבלדות של שופן מספרות סיפור, אף על פי שבניגוד למלחינים אחרים בני זמנו (כמו ברליוז וליסט) שופן לא מגלה לנו מהו הסיפור שעומד מאחורי הבלדות שלו, אלא מאפשר לכל מאזין לפרש את המוזיקה באופן עצמאי. הבלדות ארוכות יותר מאשר מיניאטורות אחרות ששופן כתב דוגמת מזורקות, נוקטורנים או ואלסים, ושופן נתן להם צורה פנימית ברורה שמזכירה את צורת הסונטה: הצגת הנושאים המוזיקליים, פיתוח שלהם, וחזרה עליהם בצורה קצת שונה יחד עם חטיבה מסכמת. הצורה הזו מאפשרת לספר את הסיפור ולתת תחושה שלמה; אם המיניאטורות האחרות מתארות רגע שקפא בזמן, הרי שהבלדה היא סיפור עם התחלה, אמצע, וסוף.

שופן אמנם לא גילה לעולם מה הסיפור העומד מאחורי הבלדות הרביעית והאחרונה שכתב, אבל ייתכן שהוא כן גילה לידידו המלחין רוברט שומאן, שטען כי היא מבוססת על שיר שנקרא “שלושת האחים בודרי” של המשורר הפולני אדם מיקייביץ. השיר מספר על שלושת האחים שנשלחו על ידי אביהם לכבוש ארצות ולהביא אוצרות. הם יוצאים למסע ארוך ממנו הם חוזרים עם כמה כיבושים ואוצרות, אבל החשוב מכל – עם שלוש כלות פולניות. לא בטוח שהיכרות עם הפואמה הזו הכרחית כדי לחוות את הפיוט, המלנכוליה והדרמה הגדולה של הבלדה הרביעית. שופן מוכיח כאן שוב את האהבה שלו לפסנתר ואת המומחיות הרבה שלו בכתיבה לכלי הזה, ממנו הוא מצליח להוציא אינסוף צבעים ומרקמים, ומראה שהוא יכול להיות הכלי הכי אינטימי והכי מרשים ביצירה אחת קצרה אך שלמה.

 

לקריאה נוספת

אמנים

ניקולאי שפס-זניידר
הפילהרמונית בג’ינס

ניקולאי שפס-זניידר

מנצח

הקדישו כסא
גיורגי גיגשווילי
הפילהרמונית בג’ינס

גיורגי גיגשווילי

פסנתרן

הקדישו כסא
דרור קרן
440x750_bio_dror

דרור קרן

מנחה בפילהרמונית בג'ינס

הקדישו כסא