להב שני מנצח | גיורגי גיגשווילי פסנתרן

הגיבור של שטראוס לא מבוסס על המקור הספרדי אלא על פואמה של המשורר הגרמני ניקולאוס לנאו, שהיא אינה סיפור על רודף שמלות חסר מצפון, אלא הרהור פילוסופי על החיפוש אחר האהבה. בדומה למלחינים צעירים אחרים בדורו, שטראוס התאהב בהלחנת מוזיקה תוכניתית, ודון חואן היא אחת הדוגמאות המוצלחות לכך. אפילו מבקר המוזיקה הנודע אדוארד הנסליק – שהתנגד לכך שאמנות ההלחנה תהפוך לפרשנות של טקסטים או נרטיבים חיצוניים – לא יכול היה להישאר אדיש לאפקטיביות של דון חואן ולכישרון האדיר של שטראוס.

הקונצ׳רטו לפסנתר של ראוול הוא אחד הקונצ׳רטי המהנים, המיוחדים והאופטימיים ביותר שנכתבו – הוא תענוג לאזניים וגם מספק כיף גדול לפסנתרנים שמבצעים אותו. ראוול כתב אותו אחרי סיור בארצות הברית, סיור בו פגש את גרשווין והקשיב לג׳אז במועדונים בהארלם. הסיור הזה השפיע עליו מאד ואפשר לשמוע את זה בקונצ׳רטו – יש בו את הצבעוניות הפסנתרנית האופיינית לראוול, ויחד איתה איזה ברק חדש, גרוב, ווירטואוזיות פסנתרנית משוחררת יותר. הפרקים החיצוניים שובבים, ריתמיים וסוחפים, וביניהם עומד הפרק השני היפהפה, ואלס מלנכולי פשוט ונוגע ללב, שבאופן אופייני לראוול לא נסחף לסנטימנטליות אבל עדיין מצליח לגעת במקומות העמוקים ביותר של הלב. 

בסיום הקונצרט נשמע את הסימפוניה הגדולה של שוברט, התשיעית והאחרונה שכתב, כנראה כשלוש שנים לפני מותו. היא נשכחה בין ערמות כתבי יד שהשאיר אחיו של שוברט, פרדינננד, עד שב-1838 לא אחר מרוברט שומאן מצא את כתב היד וכתב ש״השמחה הפכה אותו אילם״. מי שניצח על הבכורה שלה הסימפוניה היה מנדלסון, בקונצרט חגיגי בלייפציג ב-1839 – אחת עשרה שנים אחרי מותו של שוברט. הסיפור של הסימפוניה יפה, אבל המוזיקה לא פחות יפה ממנו: העולם הכיר את שוברט בעיקר ככותב שירים, מיניאטורות קטנות ועדינות שטומנות בחובן עולם ומלואו. כאן, הצמצום הוא ממנו והלאה – מלודיות ארוכות שמתגלגלות עד אינסוף, מהלכים הרמוניים מורכבים שמסרבים להיפתר, ועושר סימפוני מרחיב לב. שוברט פורש נוף מוזיקלי עשיר, שמשקף – ברגישות וביופי רב- את אישיותו המרובדת והשברירית של מלחין יוצא דופן.