fbpx

אלן גילברט מנצח

הפילהרמונית גאה לארח בהופעת בכורה את אחד המנצחים הבולטים כיום, אלן גילברט, ולצדו (גם כן בהופעת בכורה) הפסנתרן הישראלי, המנגן על הבמות החשובות בעולם ינון ברנתן, והכנרת הגיאורגית המצליחה ליסה בתיאשבילי.

שמו אל אלן גילברט (יליד 1967) הפך מוכר כמעט בין לילה כאשר מונה בשנת 2009 למנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, מינוי שלא היה ”מובן מאליו”. הוא היה המנצח הראשון יליד ניו יורק שמונה לתפקיד הזה. למעשה דרכו אל הפודיום הנכבד הזה הייתה קצרה, הוא נולד בניו יורק, גר ליד מרכז לינקולן ובילה במקום שעות רבות בין היתר כי שני הוריו היו כנרים בתזמורת הזו. גילברט הביא לתזמורת רוח חדשה, בין היתר על ידי ביצוע והזמנה של יצירות בנות זמננו, יצירת מעמד של ”אמן בית” ו”מלחין בית” לתזמורת הזו, שימת דגש על עשייה חינוכית וקהילתית והבנה שהתזמורת הזו צריכה לחדש ולהשפיע על חיי המוזיקה בניו יורק בארצות הברית ובעולם כולו. כשסיים גילברט את כהונתו כמנהל מוזיקלי ב-2017 לא היה ספק שהוא שינה בצורה משמעותית את פני הפילהרמונית של ניו יורק. התכנית שהוא מביא לסדרות הקונצרטים שלו עם התזמורת הפילרהמונית הישראלית היא דוגמה טובה לאופן שבו משלב גילברט בין יצירות מוכרות (ובר, רחמנינוב, דבוז‘ק) יצירות מוכרות פחות (כמו הסימפוניה השלישית של נילסן) ויצירות חדשות (כמו יצירתו של המלחין השוודי אנדרס הילבורג).

הפסנתרן הישראלי ינון ברנתן  הוא כבר אורח קבוע בחשובות שבבמות העולם. הוא הופיע בתור סולן עם תזמורת קליבלנד, עם התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג‘לס, עם תזמורת שיקגו וכן עם הגוונדהאוז בלייפציג ועם התזמורות הפילהרמוניות בלונדון ובהלסינקי. הוא נולד בתל אביב בשנת 1979, למד אצל ויקטור דרביאנקו והמשיך לימודים באקדמיה המלכותית בלונדון. כמו אלן גילברט גם ברנתן נחשב למוזיקאי עכשווי שרגליו נטועות בעולם הקלאסי (ה”גרמופון” כינה אותו ”שוברטיקן מלידה”), אבל ידו רב לו גם בביצועי מוזיקה בת זמננו של מלחינים כסבסטיאן קרייר, אבנר דורמן ומתיאס פינצ‘ר.

מסתבר ששנת 1979 הניבה יבול מרשים של סולנים. ליסה (אליזבט) בתיאשבילי נולדה (כמו ינון ברנתן) בשנת 1979 בטביליסי גאורגיה. בגיל 11 עברה עם משפחתה לגרמניה והמשיכה את לימודיה בבית הספר הגבוה למוזיקה בהמבורג. היא נחשבת לאחת הסולניות המרתקות של זמננו, והייתה בין היתר אמנית הבית של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק בשנים 2015-2014 (שנותיו של אלן גילברט כמנהל מוזיקלי) ולצד הרפרטואר הקלאסי היא הזמינה וניגנה בביצועי בכורה קונצ‘רטי מאת מלחינים כמו מגנוס לינדברג וגיה קנצ‘לי.

למנצח ולמלחין לאונרד ברנשטין היה חוש מיוחד ליצירות נפלאות של מלחינים שלא בהכרח זכו להכרה רחבה. בל נשכח שהיה זה ברנשטין שהביא לתודעת הקהל הרחב את הסימפוניות של מהלר, שוסטקוביץ‘, פרוקופייב ואייבז. בשנת 1962 ”גילה” ברנשטיין לעולם הרחב מלחין ”חדש” – המלחין הדני החשוב קרל נילסן. הקלטת הסימפוניה החמישית של נילסן על ידי התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק עבור תקליטי CBS הביאה חובבי מוזיקה רבים לשאול ”כיצד לא שמענו קודם על המלחין הזה?” כאשר הקליט ברנשטין את הסימפוניה השלישית של נילסן (בשנת 1965) כבר הבין העולם שלפנינו מלחין חשוב ויצירה מקסימה ואיכותית. כיום דומה שאין חולק על חשיבותו ועל איכות יצירותיו של נילסן ועל הערך המוזיקלי של יצירותיו.

את הסימפוניה השלישית כתב נילסן  בין השנים 1911-1910 (ב-1911 ניצח סיבליוס על בכורת הסימפוניה הרביעית שלו בהלסינקי, ורואלד אמונסן כבש את הקוטב הדרומי). את כותרת המשנה, שמשמעותה ”הסימפוניה הנרחבת” נתן לה המלחין עצמו. מדוע כונתה כך הסימפוניה הזו? היא איננה דורשת  כוחות ביצוע גדולים במיוחד, היא לא ארוכה במיוחד (ארבעת פרקיה נמשכים כ-36 דקות) ולמעט השימוש בסופרן ובבריטון השרים ווקאליזות בפרק השני לא מדובר פה ב”ממדים” גדולים. מבין חוקרי נילסן הציע המלחין רוברט סימפסון את הדעה המקובלת כיום, שמדובר פה ב”הרחבת הדעת” במחשבה מוזיקלית ובתובנות החורגות מגבולות הדעת של המלחין היוצר ומפרות את העולם כולו (ייתכן שצריך להיות דני כדי להיות אופטימי באופן הזה), ואכן, אם מישהו מבקש למצוא קצת אופטימיות איכותית, הרחבה של שפת המאה ה-19 בלי חיפוש אובססיבי אחר חידושים בשפה המוזיקלית, הסימפוניה השלישית של נילסן יכולה להיות היצירה המתאימה לכך; היא בהירה ונגישה, מזכירה במידה מסויימת את הסימפוניות המוקדמות של שוסטקוביץ‘ ללא האירוניה או המרירות של המלחין הסובייטי. חובבי האנקדוטות הביוגרפיות מציינים שהסימפוניה הזו מסמלת אולי גם את השתחררותו של המלחין מהמועקה שגרמו לו נישואיו, אבל מוזיקה כזכור היא מוזיקה ומסיבה זו או אחרת העולם זכה ביצירה מקסימה ומלאת חן. אלן גילברט, ממשיכו של ברנשטין באופנים רבים מרבה לבצע את היצירה הזו בעולם. זו תהיה אחת הפגישות הראשונות של הקהל הישראלי עם היצירה הזו.

אם ברנשטין גילה מחדש לעולם את המוזיקה של קרל נילסן הדני הרי שאת ”גופה נפלאה” של המלחין השוודי החשוב של ימינו אנדרס הילבורג (נולד ב-1954) ביצע אלן גילברט בביצוע בכורה בשנת 2002 . זוהי יצירה שמלחינה מעיד עליה כ”נגישה ומייצגת את עולמי הקומפוזיטורי”… השם המסקרן נוצר בעקבות משחק חברה שהיה מקובל בשנות העשרים של המאה שעברה שבו היה על המשתתפים ליצור משפט (כל משתתף תרם בתורו מילה) מבלי שאיש מהם יודע מה כתב חברו, באחד המקרים המשפט שהתקבל היה (בתרגום חפשי) ”הגופה הנפלאה שתתה את היין הצעיר”… הילדברג כותב שעבור הסוריאליסטים של ראשית המאה העשרים משחק שכזה אפשר לחשוף ”זרמי תודעה” ולהציף את היופי המתאפשר של המקריות ושל ה”חיבורים הלא הגיוניים”. עבורו יש כאן הזדמנות ”להזמין למשחק” מלחינים כמו ליגטי סיבליוס וסטרווינסקי. בין אם המאזין ירצה לפענח את מרכיבי היצירה או יסתפק בהאזנה ”פאסיבית” הצלחתו של הילברג והעובדה שהוא מלחין כבר תקופה ארוכה מוזיקה קונצרטנטית, אלקטרוניות, מקהלתיות וכן מוזיקה לקולנוע וטלוויזיה מעוררת סקרנות רבה להכיר את יצירתו.

נדמה שהכול כבר נכתב ונאמר על הקונצ‘רטי לפסנתר של רחמנינוב. ואם היה חובב מוזיקה שלא נחשף אליהם לפני שתחרויות הפסנתר הפכו למרכיב חשוב בתרבות הצריכה של מוזיקה קלאסית  הרי שבשנים האחרונות נדמה שלא עוברת שנה שבה לא מתווספים עשרות ביצועים ליצירות האלה. ייתכן שהסיבה לכך היא שהכתיבה הפסנתרנית, של מי שהיה פסנתרן כוכב כשם שהיה מלחין מצויין היא אידיומטית ומדוייקת, מרקמי הסולו מתאימים ”ככפפה” לעשר האצבעות של המבצעים והמנעד הרגשי של היצירה הוא כל מה שמבצע יכול לבקש, ”זוהי מתנה גדולה של פסנתרן מצויין שהוא גם מלחין נהדר להיסטוריה של ספרות הפסנתר” אמר עליו בשעתו ארתור רובינשטיין. אחד הצדדים הפחות מובנים מאליהם בביוגרפיה של רחמנינוב היתה נטייתו לעצב עמוק (או יגון, או אפילו לדיכאון, תלוי בתקופה ובזווית הראיה על הנושא). לאור זה אפשר להבין את ההקדשה של היצירה לניקולאי דהל (Nikolai Dahl) שהיה רופא ומהפנט שהחזיר למלחין את אמונתו ואת בטחונו העצמי לאחר שהקונצ‘רטו והסימפוניה הראשונים שלו נכשלו כישלון חרוץ בביצועי הבכורה שלהם. דהל עשה כנראה עבודה מצויינת כי הקונצ‘רטו השני לפסנתר סימן את תחילת ההצלחה שאין לה עוררין בקריירה של רחמנינוב בן ה-28. ביוגרפים מציינים גם שזמן קצר לאחר הצלחתו של הקונצ‘רטו התחתן רחמנינוב עם אהבת חייו נאטליה סאטינה.

ייתכן שהסיפור המעניין ביותר הנוגע לקונצ‘רטו השני לכינור של פרוקופייב נוגע למה שהתרחש לאחר ביצוע הבכורה שלו (מדריד, 1 בדצמבר 1935), פרוקופייב קיבל את ההחלטה לחזור אל ברית המועצות אחרי גלות שגזר על עצמו מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. לעובדה הזו יש כנראה חשיבות מוזיקלית, כי אפשר לראות כיצד בקונצ‘רטו הזה, מתבררת מגמה של כתיבה פשוטה יחסית, של גישה רגשית מאוד ושל ישירות הבעתית. האם פרוקופייב סיים במודע או שלא במודע את הרומן שלו עם האוונגרד האירופאי? האם הייתה כאן הצהרת כוונות אסתטית שהקדימה במעט את ההחלטה הקונקרטית על החזרה למולדת? פרוקופייב, שנתפס לא פעם בתור מלחין אירוני, נושך, סרקסטי (ואף זכה לשבחים על כך ממוזיקאים אמריקאים ואירופאים), שהצליח לרתום את ערעור הטונליות הקלאסית לטובת הבעתיות ”נושכת”, מציג בקונצ‘רטו הזה פן אחר באישיותו. בדיקה מדוקדקת יותר של הביוגרפיה שלו מעידה על כך שהיה לו עניין להגיע לקהלים רחבים, ולא להסתגר בחיקה הנעים של האליטה המוזיקאית, כפי שמעיד מאמר שכתב בשנת 1934 – ”בשבחה של המלודיה”.  במאמר הזה העלה פרוקופייב את המחשבה על כך שפשטות היא ערך מוזיקלי חשוב. אבל הוא הפציר במלחינים לחשוב על הפשטות לא כאל עניין נוסטלגי או חיקוי של העבר, אלא ליצור ”פשטות חדשה, רעננה”. נדמה שהקונצ‘רטו השני לכינור הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו יושמו הרעיונות האלו. הקונצ‘רטו הזה, מורכב לכאורה פחות מהקונצ‘רטו הראשון, הוא עדיין מיוחד ומקורי. הפתיחה האקספרסיבית של כלי הסולו, הקו המלודי הרענן והכובש של הפרק השני וההרמוניות ה”עוקצניות” של הפרק השלישי, שבו ניתן תפקיד מרשים מאוד לכלי ההקשה לא מותירות מקום לספק בדבר המקוריות והייחודיות של המחבר.

חמישה דברים שממש אבל ממש לא חשוב לדעת על דבוז‘ק (לקראת ביצוע הסימפוניה התשיעית שלו):

גובהו היה 1:78

הוא חי 62 שנה 7 חודשים ו-23 יום

כדי להאזין לכל יצירותיו ברצף נדרשים שלושה וחצי ימים (בערך 85 שעות)
הוא ניצח על 112 קונצרטים

בשנת 1901 הוא מונה לחבר הפרלמנט האוסטרי.

וארבעה דברים שדווקא כן כדאי לדעת על דבוז‘ק לקראת ביצוע הסימפוניה התשיעית ”מן העולם החדש”:

דבוז‘ק הגיע לניו יורק בהזמנתה של אשת חברה הניו-יורקית ג‘נט ת‘רבר, שביקשה מלחין ידוע שינהל את הקונסרבטוריון הלאומי. התנאי של דבוז‘אק היה שתלמידים שחורים ואינדיאנים מוכשרים שלא יוכלו לשלם את דמי הלימוד ילמדו ללא תשלום. יחסיו עם האוכלוסיות המוחלשות הללו היו פוריים גם מבחינת השפעת המוזיקה שלהן על יצירותיו, וזה ניכר ביצירות שונות פרי עטו שחוברו באותה העת, ובין היתר גם בסימפוניה התשיעית.

כשנה לאחר הגעתו לארה”ב, הוזמנה ממנו יצירה תזמורתית גדולה עבור התזמורת הפילהרמונית של  ניו יורק. כך נולדה הסימפוניה התשיעית והאחרונה שלו.

דבוז‘ק טען שלא ציטט ביצירה נעימות מהמוזיקה האמריקאית, אלא חיבר מלודיות משלו באותו הסגנון.

הסימפוניה ה-9 של דבוז‘ק הפכה לאחת היצירות המצליחות בעולם ומרבים לבצע אותה באולמות הקונצרטים. במיוחד מפורסם הפרק השני – הלרגו, שהפך לאחת המנגינות האהובות והפופולריות בקרב אוהבי המוזיקה הקלאסית

תכנית מס' 1

אלן גילברט, מנצח

ינון ברנתן, פסנתרן

אנסטסיה קלוואן, סופרן

עודד רייך, בריטון

אנדרס הילבורג: גופה נפלאה

רחמנינוב: קונצ’רטו לפסנתר מס’ 2

נילסן: סימפוניה מס’ 3

תכנית מס' 2

אלן גילברט, מנצח

ינון ברנתן, פסנתרן

ובר: הפתיחה ל”אוברון”

רחמנינוב: קונצ’רטו לפסנתר מס’ 2

דבוז’ק: סימפוניה מס’ 9 (“העולם החדש”)

תכנית מס' 3

אלן גילברט, מנצח
ליסה בתיאשבילי, כנרת
אנסטסיה קלוואן, סופרן
עודד רייך, בריטון

ובר: הפתיחה ל”אוברון”

פרוקופייב: קונצ’רטו לכינור מס’ 2

נילסן: סימפוניה מס’ 3

תכנית מס' 4

אלן גילברט, מנצח
ליסה בתיאשבילי, כנרת

ובר: הפתיחה ל”אוברון”

פרוקופייב: קונצ’רטו לכינור מס’ 2

דבוז’ק: סימפוניה מס’ 9 (“העולם החדש”)