יואל לוי מנצח על רקוויאם המלחמה מאת בריטן, קונצ’רטו לנבל מאת גלייר ועוד

יואל לוי מנצח על יצירתו המונומנטלית של בג‘מין בריטן – רקוויאם המלחמה, עם הסולנים טטיאנה פבלובסקיה (סופרן), ג‘יימז מק‘קורקל (טנור) ומורגן פירס (בריטון), המקהלה הישראלית ע”ש גארי ברתיני, בניצוחו של רונן בורשבסקי ומקהלת אנקור בניצוחה של דפנה בן יוחנן.

בתכנית השנייה ינצח יואל לוי על קטעים מתוך הסואיטות ”ספרטקוס” ו”גאיינה” מאת חצ‘טוריאן ועל על אחד הקונצ‘רטי המבוצעים ביותר ברפרטואר לנבל –  הקונצ‘רטו לנבל מאת גלייר, בביצוע הסולנית יויינג צ‘ן מסין, זוכת הפרס הראשון בתחרות הבינלאומית לנבל ב-2015.

אם יש יצירה הלוכדת בצליליה את תמצית האימה, הטלטלה, הייאוש והתקווה שעבר העולם במהלך המאה העשרים, אם יש יצירה שהיא עדות צלילית חיה לקרבנות חסרי הישע המיותרים של ההרג והמלחמה, אם יש יצירה שהמילים ”יצירת מופת” מתארות אותה לא רק בשל האיכויות המוזיקליות שלה, אלא גם בשל ההתרגשות שעוררה מאז ביצוע הבכורה שלה אצל מאזינים שראו בה ביטוי מצמרר להלך הרוח ולתחושות שחוו כאן ועכשיו, ושחשיבותה חורגת, כך נדמה, מתחומיה של היצירה האמנותית – הרי זו יצירתו של בנג‘מין בריטן – ”רקוויאם המלחמה”.

”אני כותב על המלחמה המיותרת, חסרת החמלה. כל שיכול לעשות המשורר בעת הזו הוא לשאת אזהרה”  ציטט בריטן בראש הפרטיטורה מילים שכתב המשורר הפציפיסט וילפרד אוון, מאחרוני ההרוגים של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. בריטן יצר מעין ”פסיון” בן זמננו, יצירה שבה שילב בין הטקסט המסורתי של הרקוויאם הלטיני (”מיסה למען המתים”)  לבין קטעי שירים של אוון, שירים העוסקים בחוסר התוחלת של המלחמה ובתוצאותיה המחרידות. נדמה שאין מרכיב בסיפורה של היצירה הזו שאין בו סמליות עמוקה. היא נכתבה לרגל  חנוכתה המחודשת של הקתדרלה של קובנטרי שנהרסה בהפצצות הגרמניות במלחמת העולם השנייה, הטקסטים היו כאמור של משורר שהיה גם חלל מלחמה ואפילו ארצות המוצא של המבצעים שיועדו לביצוע הבכורה  לא היו מקריות: זמר הטנור האנגלי פיטר פירס, הבריטון הגרמני דיטריך פישר דיסקאו והסופרן הרוסייה גלינה וישנבסקיה (שלא הורשתה לצאת מארצה לרגל ביצוע הבכורה, שבו החליפה אותה הת‘ר הארפר, אבל נכללה ב”הקלטה האולטימטיבית” של היצירה בשנת 1963 עם בריטן כמנצח).

אבל אסור ולוּ לרגע לשכוח ש”רקוויאם המלחמה” היא בראש ובראשונה יצירה מוזיקלית נפלאה, ואי אפשר לייחס את הצלחתה חסרת התקדים בקרב מבצעים, מבקרים וקהלים בכל העולם רק לרלוונטיות של הנושאים שבהם טיפלה. בריטן, מלחין אופרה מיומן, יצר בעבודה זו שפה מוזיקלית דרמטית, שצליליה נפרשים על פני קשת הבעה עצומה: מלחישת המלאכים, דרך הצער על הקרבנות, חוסר האונים והזעם העצום על המלחמה המיותרת ועד להשלמה והכמיהה לשלווה שלאחר הזוועה. היכולת של בריטן לכתוב מנגינות נפלאות, הנעות בחופשיות בין מודליות לבין הרחבות טונליות, השימוש בשפה הרמונית שמרנית בבסיסה, התזמור, שהוא בה בשעה פונקציונלי (תומך שירה) ומרהיב, והאפשרות ליצירת קשת של גווני צליל ומרקם המונעים מהאוזן להתעייף במהלך היצירה רחבת ההיקף הזו, הפכו את ”רקוויאם המלחמה” לאחת היצירות המצליחות של המאה העשרים.

על הבמה חילק בריטן את כוחות הביצוע שלו לשלוש קבוצות: הטקסטים המולחנים של אוון מבוצעים על ידי הטנור והבריטון בליווי תזמורת קטנה, היוצרת תחושה של אינטימיות. למאזינים נדמה שהם מאזינים לשיח דרמטי, קאמרי כמעט (יש עדויות על כך שבביצועי הבכורה שבהם ניצח המלחין בעצמו על התזמורת הקטנה, הוא נמנע במקרים מסוימים מניצוח ונתן למבצעיו להתבסס על הקשבה הדדית) ובכך אִפשר לטקסט הנוקב להישמע בבהירות ובחדות (ביצועי הבכורה עם שני זמרים שהתמחו בין היתר בביצוע שירים אמנותיים כפירס ודיסקאו יצרו מסורת ביצוע ורף ביצוע גבוה במיוחד). לצדם, מבוצעים הטקסטים מתוך הרקוויאם המסורתי על ידי זמרת הסופרן, מקהלה גדולה ותזמורת סימפונית רחבת היקף. במעגל הביצוע השלישי נמצאת מקהלת ילדים (הממוקמת במקרים רבים מעל הבמה) השרה מעין ”פרשנות” דתית, מלאכית, בליווי עוגב סטטי. בריטן, אמן מובהק בחיבורים שבין מילים ומוזיקה, כתב יצירה שבה המוזיקה מובילה את הטקסט כשם שהיא מעטרת אותו. פרקי הזעם והאימה על יום הדין הנוקב משולבים בטקסט המזעזע על עקדת יצחק, שבידיו של אוון הופכת למשל נוראי שבו גם קריאת האל אל אברהם ”אל תשלח את ידך אל הנער” לא עוצרת את המאכלת הטובחת ב”מחצית זרעם של בני אירופה” (תרגום: אריה אהרוני). הטקסט הלטיני המקונן  על ”שה האלוהים” מעומת עם שיר של אוון (במקצב לא סימטרי של חמישה חלקי שש-עשרה), שבו מספר הטנור על פסל של ישו המוצב בצומת דרכים, ושזרועו נקטעה בזמן המלחמה. ה”לקרימוזה” קורע הלב ששרה הסופרן בליווי המקהלה והתזמורת משתלב בקינה מצמררת ובזעקת החייל הגוחן על גופת חברו המת ”הלשם כך שגב החומר?”.  ”רקוויאם המלחמה” מתכתב בצורה גלויה עם מסורת הרקוויאם המולחן. ”יום הזעם” של בריטן מתכתב בגלוי עם הרקוויאם של ורדי, ”לקרימוזה” בן זמננו, מתכתב עם האופי הלירי ומרקמי הליווי בפרק המקביל ברקוויאם של מוצרט, והאיכויות  הגרגוריאניות של המוזיקה המושרת בפי מקהלת הילדים ”שרפי המרום” מרמזות שבריטן, בדרכו, ייתכן שרוצה לרמוז שגם מאות שנות ”רקוויאם” לא הצליחו למנוע את הזוועה שידע העולם בעת הזו. מהבחינה הזו, אזהרתו של אוון והמוזיקה של בריטן רלוונטיות לימים אלו יותר מתמיד.

כל ימיו היה שוסטקוביץ‘ נאמן למולדתו רוסיה ולכאורה גם לרעיון הסוציאליסטי על פי האידאולוגיה הקומוניסטית. על כן נענה ב-1954 להזמנה רשמית לכתוב יצירה תזמורתית לציון מלאת שלושים ושבע שנים למהפכת אוקטובר. במהלך כיממה השלים את הפתיחה החגיגית, שנגינת הבכורה שלה התקיימה ב-6 בנובמבר אותה שנה, עם תזמורת תאטרון הבולשוי במוסקבה בניצוח אלכסנדר מייליק-פשייב. שבועות אחדים קודם לכן מונה שוסטקוביץ‘ ליועץ מוזיקלי של התאטרון.

אין זו יצירה המפארת את המשטר ואין בה עדות להכנעה, להסתגלות, להשלמה או לנכונות מצדו של המלחין לשיתוף פעולה עם התעמולה הסובייטית. כדרכו, הצליח שוסטקוביץ‘ להביע אמונה ורחשי לב אמתיים במוזיקה שיצר, מבלי שניתן להאשימו בנקיטת עמדה מפורשת. עקרונית, התנגד בכל מאודו לרודנות ולדיכוי.

האם יש לפתיחה הנמרצת העליזה השלכות פוליטיות כלשהן? במרץ 1953 מת סטלין, שהוא ואנשיו השפילו את המלחין וניסו לגרום לנידויו ולגזור עליו כליה. אלא שגם לאחר תקופת שלטונו של העריץ לא תמה פרשת הייסורים וההשפלות הפומביות שהיו מנת חלקו של שוסטקוביץ‘, שהייתה כרוכה בחרדה, בחשדנות, במעקב מתמיד ובדאגות פרנסה. באותה השנה- 1953, כתב ללא שהיות את הסימפוניה העשירית הכבירה, הנחשבת לעדות טרגית, רוויה בכאב ובזעם, שנועדה להרשיע את הרודן.

שוסטקוביץ‘, שהיה חרוץ ומהיר כתיבה, הלחין באותה תקופה בחייו גם יצירות קאמריות, שירים ויצירות למקהלה, מוזיקה לסרטים ומוזיקה למחזה ”המלט” מאת שייקספיר.

הפתיחה החגיגית, משוחררת ושופעת שמחת חיים, היא פרץ של אצילות ואופטימיות. זוהי יצירה ”תמימה”, נטולת אירוניה, ישירה ומלהיבה, שתזמורה מבריק. יש המוצאים בה יותר מקורטוב של תרועות ניצחון של הרוח האנושית; תזכורת נמרצת לאישיותו המוזיקלית, רבת הפנים והניגודים של המלחין. אחרים מגלים בה חדווה וגיל לקראת עידן חדש, שיעניק דרור וכבוד הן ליוצר הן לאדם הפשוט, האזרח מן השורה.

היצירה הצנועה זכתה במרוצת השנים גם להקלטות רבות ולעיבודים מיוחדים להרכבים של כלי נשיפה. זוהי פתיחה המתאימה להאזנה באולמות הקונצרטים ברחבי העולם, ולאו דווקא בבירת רוסיה, במסגרת טקסים ואירועים רשמיים.

המאזין בן זמננו רגיל לזהות את המוזיקה שנכתבה ברוסיה של המאה העשרים עם מאבקים אישיים ואמנותיים של מלחינים שנלחמו על חופש אישי ואמנותי. ריינהולד גלייר הוא מלחין שקורות חייו כמו נלקחו מהספר ”מיהו המלחין הרוסי הראוי וההגון”. הוא נולד בקייב בשנת 1874 למשפחה ששורשיה בבלגיה. הוא רכש את השכלתו אצל מיטב המלחינים שלימדו בקונסרבטוריון של מוסקבה: ארנסקי, טנייב ואיפוליטוב איבאנוב; עסק (כיאה וכנאה) בחקר פולקלור באזרבייג‘אן, באוזבקיסטן וברחבי אוקראינה, רשם תיעד ועיבד מוזיקה עממית ובשנת 1920 התיישב במוסקבה וסופו שלימד בקונסרבטוריון שבו למד. בחיבור מלומד שכתב על גלייר נגן הקרן ואלרי פולך (Valeriy Polekh) הוא מציין את העובדה שגלייר היה אף יפה תואר. אכן מלחין מושלם. המוזיקה שלו התאפיינה במחשבה פוסט-פולקלוריסטית, עם דגש על שירתיות ועל צבעי הרמוניה עשירים וכבוד רב למסורת של התקופה הרומנטית. לא פלא אפוא (ואל יאמר הדבר הזה לגנותו) שזכה להכרה, הערכה, כבוד ויקר תחת רוסיה הצארית כמו גם תחת המשטרים הקומוניסטיים, ובתוך ליבת המוזיקה ה”רשמית” של ברית המועצות. הוא מוכר היום בעיקר בזכות הסימפוניה השלישית שלו, הבלט ”הפרג האדום” והקונצ‘רטו לנבל. את הקונצ‘רטו הזה חיבר גלייר בשנת 1938 עבור הנבלאית קסניה ארדלי (Ksenia Erdeli) מי שהייתה הנבלאית הראשית של תאטרון הבולשוי, והמוזיקאית הראשונה שניגנה ברוסיה קונצ‘רטי לנבל. גלייר התייעץ רבות עם ארדלי (מה שתרם לעובדה שהיצירה נחשבת אידיומטית מאוד עבור נגני הכלי הזה), ובסופו של דבר אף הציע לה קרדיט של מלחינה עמיתה. ארדלי סירבה באדיבות, אך היא רשומה בפרטיטורה כ”עורכת” של היצירה. הקונצ‘רטו של גלייר הוא דוגמה למוזיקה אנאכרוניסטית של ממש, למאזין קשה יהיה להאמין שהיצירה נכתבה ב-1938 ושהמלחין שלה לא היה צ‘ייקובסקי, אבל אין בכך שום דבר רע – מוזיקה קונבנציונלית טובה היא מוזיקה קונבנציונלית טובה. השילוב בין כתיבה אידיומטית, מלודיות נעימות, תזמור אפקטיבי וכן מחסור ברפרטואר טוב לכלי, הפכו את הקונצ‘רטו הזה לאורח מבוקש על במות הקונצרטים מאז ביצוע הבכורה שלו.

מוזיקה למחול הייתה תמיד גן עדן למלודיסטים. הצורך והיכולת לכתוב קטעים שהמבנה שלהם תחום, שהם במקרים רבים קצרים ושנמצאים בדיאלוג עם תנועה ועם עבודה בימתית, הייתה כר פורה למלחינים וליצירות שמאוחר יותר הפכו לנכס צאן ברזל של תכניות ה”להיטים המוזיקליים”. חלקים מתוך הבלט ”ספרטקוס” מאת חצ‘טוריאן בוודאי יהיו מזוהים ומוכרים למאזיני הקונצרט, כמו גם לחובבי ההחלקה האמנותית על הקרח (מוזיקה מתוך הסואיטה למחול שימשה את המחליקה אשלי וגנר לתרגיל שזכה באליפות ארה”ב ב-2015), או לחובבי הטלוויזיה הבריטית שעדיין זוכרים את מנגינת הפתיחה לסדרה ”קו אונידין” של הבי‘בי‘סי‘. עובדה ידועה פחות אולי היא, שעוד בטרם הועלה הבלט על הבמה, זכתה פרטיטורת היצירה ב”פרס לנין” בשנת 1954. היצירה עלתה על במות ה”בולשוי” וכן בתאטראות בקירוב ובלנינגרד. והגרסה שהופקה בשנת 1968 עדיין נרקדת על במות הבולשוי. סיפור המסגרת (שמצא לו הד אצל הפוליטיקאים הקומוניסטים) עסק בספרטקוס הגיבור שמוביל מרד עבדים כנגד ”מעסיקיו” הרומאים האימפריאליסטים (אבוי), אבל חצ‘טוריאן ניצל את המסגרת העלילתית הבסיסית כדי ליצור יצירה צבעונית, מלאה במוזיקה הרואית ובמחולות מלאי חן ותשוקה. כמו בכל המוזיקה של חצ‘וטריאן, יש ביצירה הזו מטמורפוזה של חומרים שאפשר לייחס אותם לתרבות עממית, אולי כזו שהושפעה מהמוזיקה המגוונת של מולדתו ארמניה. אבל כך או כך, הקסם המלודי, התזמור הנהדר והמקצבים הסוחפים הפכו את כל אחת מהסואיטות ל”ספרטקוס” לאורחת מבוקשת על במות הקונצרטים ללא קשר לעבדים המרקדים ולבלרינות המחוללות.

חצ‘טוריאן הוא אחד המלחינים הרבים אשר ביצירתם יש מגמה לאומית מובהקת, הבאה לידי ביטוי בשימוש נרחב בפולקלור של ארצם (ייתכן כי הדבר נבע במידת-מה מן העובדה שהוא חי ויצר בתקופת הסטליניזם המחמיר בבריה”מ). יצירותיו שופעות נעימות-עם ארמניות באורח טבעי ביותר, ויש בהן גם השפעות של הפולקלור הרוסי העתיק של עמים שונים בבריה”מ, כמו נעימות קווקזיות ונעימות של עמים אחרים שגבלו עם ארמניה. כל זה יצוק בחיוניות המאפיינת את המחצית הראשונה של המאה העשרים, כאשר המודרניזמים השונים טרם היו נפוצים – בוודאי לא ברוסיה הסטליניסטית.

ב-1942, בזמן מלחמת העולם השנייה, הוזמן חצ‘טוריאן לכתוב מוזיקה לבלט, והתוצאה הייתה ”גָיָאנֶה”. ההצלחה הייתה עצומה והמוזיקה זיכתה את מחברה בפרס סטלין.

גאיינה היא חברה בקולחוז ארמני. בעלה השתיין בוגד בה ומצטרף לחבורת שודדים. הוא מנסה להצית את כל הקולחוז ולרצוח את אשתו, אך תושייתו של מפקד היחידה המקומית של הצבא האדום מביסה את השודדים ומצילה את הקולחוז. גאיינה והמפקד מתאהבים ובסופו של דבר נישאים והסיפור מסתיים בכי טוב.

התזמור עשיר ורבגוני ביותר, ומלבד כלי הקשת וכלי הנשיפה המקובלים משתתפים כאן גם סקסופון אלט, נבל, פסנתר וחטיבה גדולה של כלי נקישה בשפע של מקצבי מחול תוססים. קטעים אחדים הפכו לנכסי צאן ברזל של המוזיקה הקלאסית הקלה – בראשם מחול החרבות הנודע. מן המכלול השלם של המוזיקה לבלט הורכבו שלוש סואיטות תזמורתיות.

*הקונצרטים מתקיימים במסגרת חגיגות 60 שנה לתחרות הנבל הבינלאומית בישראל.

כתיבה: פרופ‘ עודד זהבי, ישראל דליות, אורלי טל