סוף העונה עם להב שני, טבאה צימרמן וקיאן סולטני

טבאה צימרמן – שמה את הויולה על המפה
מאז גילויה כילדת פלא הויולנית טבאה צימרמן מצליחה לשמר את מעמדה כאחת הכוכבות הבולטות בשמי המוזיקה הקלאסית. בזכות אישיות אמנותית זורחת ומיומנות טכנית מרשימה, צימרמן הצליחה לשנות את התדמית של הויולה ככלי קאמרי או תזמורתי, ולהעמיד אותה במרכז הבמה ככלי סולני לכל דבר. במקביל להצלחה המטאורית שלה כסולנית עם התזמורות המובילות בעולם, צימרמן המשיכה לטפח קריירה כמוזיקאית קאמרית, וכמורה נחשקת שמלמדת בבית הספר היוקרתי האנס אייזלר בברלין ומעניקה כיתות אמן ברחבי העולם. כמוזיקאית סקרנית עם רעב אינטלקטואלי, צימרמן תמיד חיפשה להרחיב את רפרטואר הויולה המסורתי על ידי גילוי וביצוע של יצירות לא מוכרות, או הזמנה של יצירות חדשות פרי עטם של מלחינים עכשוויים. גם בקונצרטים הקרובים שלה עם הפילהרמונית בחרה צימרמן לבצע שתי יצירות מרתקות ובלתי שגרתיות מרפרטואר הסולו לויולה: הקונצ‘רטו הווירטואוזי של המלחין הבריטי וויליאם וולטון מ-1929, ו”קאנטוס V” לויולה ולתזמורת של המלחין הישראלי מארק קופיטמן.
מארק קופיטמן עלה לארץ מאוקראינה כשהיה כבר בן 48, באמתחתו דוקטורט כפול ברפואה ובמוזיקה. למרות גילו המבוגר באופן יחסי הוא הפך במהרה למלחין מוערך ומחנך נערץ, ונחשב עד היום לדמות מרכזית שהשפיעה באופן בל יימחה על עולם המוזיקה האמנותית בישראל. כשקופיטמן הגיע לישראל הוא התוודע לשירי העדות היהודיות והוקסם מצלילי המזרח, עולמות מוזיקליים שהיו זרים לו. לא עבר זמן רב עד שהצלילים החדשים הללו מצאו את דרכם אל תוך יצירתו בצורה מקורית ונועזת. הסגנון הייחודי שפיתח נקרא ”הטרופוניה” – מרקם מוזיקלי בו אותה מנגינה מתפתחת במקביל באופנים שונים. ההטרופוניה של קופיטמן מזכירה אולי תפילה בבית כנסת, בה המתפללים השונים שרים את אותה תפילה בנוסחים שונים, כל אחד על פי המסורת והקהילה שלו. את סדרת היצירות שנקראת ”קאנטוס” כתב קופיטמן לכל אורך חייו והקדיש כל יצירה לכלי אחר. קאנטוס V לויולה ולתזמורת מבטאת את הקונפליקט הקיים בכתיבתו של קופיטמן בין שני עולמות מוזיקליים ותרבותיים שהתקיימו בו זה לצד זה: המוזיקה היהודית המסורתית לצד מודרניזם חתרני.
קיאן סולטני – שר הטבעות לצד מוצרט
הצ‘לן קיאן סולטני מצליח לדלג בקלילות בין עולמות מוזיקליים מגוונים בלי לוותר על האיכות הגבוהה ביותר בכל אחד מהם. סולטני מופיע כסולן עם מיטב התזמורות ברפרטואר הצ‘לו המסורתי, ובמקביל מבצע מוזיקה לסרטים ומוזיקה איראנית מסורתית. כצ‘לן וירטואוז זוכה הצ‘לן הגרמני-איראני להצלחה בינלאומית מטאורית הכוללת זכייה בפרסים, נגינה עם השמות הגדולים בעולם כמו דניאל בארנבוים ואן-סופי מוטר לצד הקלטות ל”דויטשה גרמופון”. על אף שהוא אחד המוזיקאים הצעירים העסוקים ביותר בעולם, סולטני מצליח לשמור על זהות ייחודית וחיבור עמוק למסורת המוזיקלית האישית שלו. יחד עם הביצועים מלאי ההבעה שלו לרפרטואר הצ‘לו הקאנוני, סולטני מפתיע את הקהל כאשר הוא משלב בתכניות הקונצרטים מוזיקה פרי עטו, מוזיקה איראנית עממית, ונעימות של האנס זימר מהסרטים ”שר הטבעות” ו”צופן דה-וינצ‘י”. כך מצליח סולטני להכניס את הקהל לעולמו האמנותי העשיר ולהביא את הבית שלו אל הבמה.
שטראוס ”דון קישוט” – חגיגה של דרמה ודמיון פרוע
כאילו שהרומן ”דון קישוט” של סרוונטס לא היה אגדי מספיק, המלחין ריכרד שטראוס הצליח להפוך אותו לאגדי עוד יותר בזכות אחת היצירות המוזיקליות המבריקות והמפתיעות בכל הזמנים. שטראוס הודה בפה מלא שהוא זקוק לסיפור טוב כדי לקבל השראה להלחנה, ואיזה סיפור הוא טוב יותר מ”דון קישוט”. שטראוס תרגם את הרומן של סרוונטס לפואמה סימפונית, המורכבת מסדרה של וריאציות פנטסטיות. את התפקידים הראשיים נתן שטראוס לשני סולנים: הצ‘לו בתפקיד דון קישוט עם נושא מוזיקלי מלא אצילות וחן, והויולה בתפקיד המשרת המסורבל סנצ‘ו פנצ‘ה, עם מנגינה עממית ומחוספסת.
איך מלחינים נפילה?
שטראוס כתב היצירה בצורה של ”וריאציות” – קטעים קצרים המבוססים על נושא מוזיקלי אחד, כאשר כל וריאציה מייצגת פרק אחר מתוך הרפתקאותיהם של דון קישוט ומשרתו. שטראוס מצייר בצלילים את סיפור האהבה בין דון קישוט ודולצ‘ינאה, הקרב עם ענקים אכזריים, סצנת רכיבה על סוסים ועוד. החומר הספרותי העשיר הופך תחת ידיו של שטראוס למופת של הלחנה תזמורתית שמאתגרת את המאזין ביצירת מרקמים ומצלולים חדשים ומפתיעים, בין היתר על ידי שימוש נועז בכלי התזמורת או שילוב של כלים חדשים כמו למשל ”מכונת רוח”. הדמיון המוזיקלי של שטראוס ניכר בכל צליל של היצירה הפרועה הזו, כאשר הוא ממחיש את הדרמה בדרכים מוזיקליות, כמו למשל כאשר הוא מדמה את נפילתו של דון קישוט באמצעות ”גליסנדו” ארוך של הנבל (פריטה מהירה על כל המיתרים מלמעלה למטה). החזון המהפכני של שטראוס נוטף מכל צליל בדון קישוט, יצירה שגם היום עשויה להישמע אוונגרדית, 125 לאחר כתיבתה. שטראוס מוליך את המאזין בעדינות על הגבול שבין מוזיקה פוסט-רומנטית עוטפת לבין הזרמים החתרניים של תחילת המאה ה-20 תוך כדי שהוא מלהטט בתזמורת ומאפשר לסולנים הבעה אישית ודמיון בתפקידים מבריקים. המפגש של שלושה מבצעים ענקיים – טבאה צימרמן, קיאן סולטני ולהב שני – עם יצירת המופת של שטראוס, יסיים את הקונצרט שיחתום את עונת 21/22 עם צלילים מרגשים ומנחמים שהם גם מפתיעים ומסקרנים, כפי שהייתה העונה כולה.