וינצ'נזו מילטארי מנצח | דניאל מזעקי בסון

בקונצרט הזה התזמורת טווה מסע מרתק בין עולמות מנוגדים של צליל והבעה סימפונית, דרך יצירותיהם של שני מלחינים גדולים שמשקפים כל אחד את היסודות האסתטיים והאמנותיים של התקופה בה חיו וכתבו.

כשמאזינים למוזיקה שלהם, לא קשה להבין איך מוצרט וראוול הפכו במידה רבה לסמלים של פרקים שונים וחשובים בהיסטוריה של המוזיקה האמנותית המערבית. הערב מתחיל עם שני מוצרטים: הפתיחה לאופרה ״הבריחה מההרמון״, שהיא שילוב תוסס של קלאסיציזם וינאי ואקזוטיות מזרחית כפי שהצטיירה ברוחו ובאוזנו של מוצרט, והקונצ׳רטו לבסון – גולת הכותרת של הרפרטואר הסולני לבסון ומופת של בהירות קלאסית, חן וינאי וליריות שופעת. את הקונצ׳רטו יבצע דניאל מזעקי, הבסוניסט המוביל של התזמורת.

בחלקה השני, התוכנית משנה כיוון עם הצלילים המשכרים של אחד מגדולי המתזמרים של המאה ה- 20, מוריס ראוול. הוואלס האגדי של ראוול נכתב כמחווה ליוהן שטראוס, אבל הפך את הריקוד האריסטוקרטי להתפרצות תזמורתית פרועה ומשוחררת. ראוול מראה לנו כאן את הצדדים הרבים שלו ושל המוזיקה שכתב: נאיביות לצד תחכום, פשטות לצד מורכבות, עידון לצד פראות. "כל מלחין שמכבד את עצמו צריך לשאוף להלחין וואלס טוב" כך אמר רוול, והצליח לו. "דרך עננים כבדים אפשר לראות במעורפל זוגות רוקדים וואלס" כך הוא תיאר את הפתיחה, "העננים מתפזרים בהדרגה, הסצנה מתבהרת, ואורות השנדלירים פורץ קדימה בשיא הראשון – אנחנו נמצאים בחצר קיסרית, שנת 1855 בערך". אבל בניגוד לוואלסים של 1855, זה של ראוול מתקיים בתוך עולם מוזיקלי חדש ומפתיע, עם מקצבים מתוחכמים, תזמור מלא דמיון, ושפה הרמונית עשירה ואקספרימנטלית. הוואלס של רוול גובר והולך והריקוד נהיה פראי בעודו מתקדם אל עבר הקליימקס האפי שמסיים את היצירה. הוואלס המתקתק והמסורתי של יוהן שטראוס מקבל כאן טוויסט חדש לגמרי – דמוני, מחוספס, מסוכן.

היכולת הווירטואוזית של ראוול להשתמש בתזמורת וליצור צבעים מוזיקליים מגיעה לשיאה בסוויטת דפניס וקלואה מתוך הבלט שכתב בשנת 1912 עבור להקת הבלט האגדית של סרגיי דיאגילב בפריז. הסוויטה שנבצע היא למעשה התמונה האחרונה של הבלט, שסטרווינסקי תיאר כ״יצירה הטובה ביותר של ראוול, ואחת מגולות הכותרת של המוזיקה הצרפתית בכלל״. הסיפור הוא מהמיתולוגיה היוונית, אבל ראוול אמר שניסה ליצור את יוון של החלומות שלו, שדומה יותר לזו שציירו הציירים של סוף המאה ה-18. התזמורים העשירים והמלודיות החושניות של דפניס וכלואה יוצרים תחושה כמו בין חלום ומציאות, אווירה של יופי מוחלט, כזה שמתעלה מעל זמן ומקום. הסוויטה נפתחת עם תיאור מוזיקלי יפהפה של זריחה מעל נוף פסטורלי, עם סולו קרן יער שפותח את הבלט כולו. "אין קול מלבד פלגי מים אשר מטפטפם מן הסלעים" – כך התחיל ראוול את תיאור ההתרחשות," דפניס שוכבת דוממת ואט אט השחר עולה".