השמינית של ברוקנר

ב-1887 שלח ברוקנר את הסימפוניה השמינית שלו למנצח הרמן לוי – האיש שניצח על בכורת פרסיפל בבייירויט, ושברוקנר ראה בו בד בבד סמכות מוזיקלית ואוהד מובהק. לוי היה מבולבל לחלוטין מהפרטיטורה שקיבל ודחה את היצירה. ברוקנר שקע בדיכאון עמוק. אבל התוצאה של הפגיעה לא הייתה שיתוק אלא ההפך – הוא חזר לכתוב מחדש, לא רק את השמינית אלא גם חמש סימפוניות קודמות, בגל עריכה מאני שנמשך ארבע שנים. הגרסה שאנו שומעים ואוהבים כיום, היא פרי שנות עבודה אלה.

הסימפוניה פותחת מתוך ערפל, כמעט-כלום – רקע מוזיקלי שממנו מתגבשים בהדרגה שלושה נושאים ראשיים. במקום הפרק השני האיטי אליו אנחנו רגילים, ברוקנר מפתיע עם סקרצו שהוא מעין ריקוד פראי ואיום, עם מוטיב מוזיקלי מיוחד שבנוי מחמישה צלילים. הפרק האיטי, האדג׳יו, הוא גולת הכותרת של הסימפוניה הזו, וברוקנר עצמו ראה בו את פסגת היצירה שלו. הנושא הפותח מושפע באופן מובהק מטריסטן ואיזולדה של ואגנר, ומעניק ליצירה כולה הילה רוחנית מיוחדת, שמתעלה מעל זמן ומקום. הפרק האחרון מאגד את נושאי כל ארבעת הפרקים ומעניק סיום דרמטי למסע מוזיקלי מטא-פיזי כמעט. המוזיקולוג רוברט סימפסון תיאר אותו כ"אדריכל שמסתובב בתוך הקתדרלה שלו עצמו – פעם נסחף ומתרגש, פעם עומד ומביט."

הסימפוניה הזו, כמו תמיד אצל ברוקנר, מעלה לא פחות שאלות מאשר מספקת תשובות. היא מורכבת, מאתגרת לפעמים, מלאה בסתירות – כמו האדם שברוקנר היה. אבל כשמתמסרים ליופי שלה – לתחושת הזמן המיוחדת, לשינויי ההרמוניה הסוחפים, לסאונד התזמורתי העשיר שנע בין לחישה לתרועה – זוכים לחוויה מוזיקלית יוצאת דופן.